חגיגת אביב בשביל ישראל

בשבוע שעבר חגגנו, זו השנה השנייה, עם האביב על שביל ישראל. הפעם טיילנו שבוע בקטע שבין צומת מירון וכפר תבור וגם צרפנו אלינו את נינה הכלבה. האביב השתולל סביבנו בפריחה, בריחות, במים זורמים. הציפורים ופרפרים כרכרו סביבנו והכל היה ירוק ירוק. תפסנו אותו, את האביב, בתקופה הקצרה, של לא יותר משבועיים שלושה בשנה, שבו הוא מציג עצמו במלוא יופיו.

ניסיתי לענות לעצמי על השאלה למה ללכת במשך שבוע מרחק של כ – 80 ק"מ אם אפשר להתרווח בחלוק לבן, עם ספר טוב, על כיסא נוח במצפה הימים, ולצאת ידי חובה בטיול בוקר קצר ביער סביב המלון. אז למה?

אולי בגלל שרק בשביל ניתן לפגוש את עם ישראל היפה. את הצעירים יותר וצעירים פחות אשר מוצאים הנאה בהליכה לאורך השביל במשך מספר ימים או שבועות. את תלמידי בתי הספר בטיול השנתי, אשר הבדלי הרקע ביניהם באים לידי ביטוי בהתנהגותם. אבל יש לציין שגם אלו שבאים מסביבה פחות מטופחת, התנהגותם מתמתנת בשהייה בטבע. או אולי רק אלו שהתנהגותם מתונה יותר יוצאים לטיול?.

או אולי זו ההתנתקות מאירועי השגרה והחדשות המתסכלות. האם החמצנו משהו בזה שלא שמענו על הפיאסקו התורן, בו ממשלת ישראל מביישת את סגן נשיא ארצות הברית ביידן בעת ביקורו. בעצם אפילו לא החמצנו. יש אירועים שגם התקשורת עם פתיל תשומת הלב הקצר שלה תמשיך לטפל בהם אחרי שאנחנו נחזור לציביליזציה.

או אולי זו התחושה המרגשת של אובדן שליטה, תחושה שאנחנו לא מאפשרים לנו לחוש בחיי היומיום. האם נגיע לקצה המסלול עד חשיכה? ואם לא, איך נצא מהשטח? מה גובה הסולם המחכה לנו בהמשך המסלול? האם נצליח להוריד בו את נינה? ואולי הצטרך לחזור?

אז למה לא מצפה הימים? כי רק בדרך זו ניתן לחוות את עצמנו ואת ארץ ישראל מקרוב. חשוב, לפחות פעם בשנה.

אבל למוטרדים – הסירו דאגה מליבכם. עוד חודש נאזן את המסע הזה בטיול מפנק בארמונותיה של אנדלוסיה, דיווח בהמשך.