פינה באוש – הסרט

בהחלט מגיע לסרט הזה להיות הפוסט הראשון בבלוג לאחר שנה של העדרות. הסיבה להיעדרות וגם לחזרה בהמשך.

נתחיל בסרט.

בפתיח  של הסרט מציין וים ונדרס שהסרט הינו עבור פינה, ואכן ראוי להדגיש שהסרט אינו על פינה ועבודתה כי אם עבורה. הסרט הוא מחווה גדולה לכוהנת הגדולה של המחול המודרני. האהבה לפינה וליצירותיה משתקפת בכל אחד מרגעי הסרט, החל מבחירת הריקודים דרך הראיונות עם חברי הלהקה ועד לעיצוב התפאורה, התלבושות והרקע. אם זה בטבע, ברחובות העיר, בחדר או על הבמה האסתטיקה חוגגת. טכנולוגיית התלת-מימד מהווה מרכיב אומנותי מהותי. היא מאפשרת משחק בפרספקטיבות ומוסיפה לרקע עומק שספק אם אפשר להשיג בביצוע בימתי.

הראיונות עם חברי הלהקה מלמדים על להקה רב לאומית אשר חבריה רואים כזכות גדולה את ההשתייכות אליה. הם מעריצים את פינה באוש הערצה גדולה ומרגישים שהם חבים לה את התפתחותם האישית והמקצועית. אני מקנאה קינאה עזה באנשים שחווים חווית יצירה כזו.

אבל יותר מכל הריקודים… איזו כוריאוגרפיה! איזו עוצמה! איזה רגש! אכן מחווה ראויה לאחת הכוראוגרפיות והרקדניות הגדולות שפעלה כמעט חצי מאה.

ולמה חזרתי לכתוב בבלוג? בשנה האחרונה אני מעדכנת מדי פעם חויות שאני עוברת או נושאים מעוררים מחשבה בסטטוס קצר בפייסבוק. אני כותבת משפט או שניים ומרגישה ששחררתי איזה צורך בשיתוף. הפעם, חווית הצפייה בסרט היתה כה חזקה שהרגשתי שכניסה לאתר הסרט, לחיצה על כפתור הלייק, ואפילו הוספת האימרה הבנאלית " סרט אדיר" יגמדו את החוויה. למרות שסביר להניח שהרבה פחות אנשים יחשפו לפוסט בבלוג שלי, אני תמיד אוכל לחזור אליו לטעימות מחודשות. אז אולי יותר בשביל עצמי מאשר בשביל אחרים אני חושבת שאחזור לשתף את חוויותיי היותר משמעותיות בבלוג ולא בפייסבוק.

פרשס

ישבתי באולם הקולנוע החשוך, ומתוך עולמי הזעיר בורגני השקפתי על המתרחש בעולם שאין לי נגיעה אליו. צפיתי בסרט מתוך ריחוק מסוים וללא הזדהות רגשית עם גיבוריו, יותר נכון גיבורותיו. היה מעניין לצפות בחיי אנשים ממעמד סוציו-אקונומי כה נמוך אשר חייהם מתנהלים בשפל ותהום כה עמוקים שהמילה "חרה" צובעת את מצבם באור נגוהות. היה מעודד לראות שגם במצב זה מצליחה נערה לגייס כוחות נפשיים ובעזרתו של אדם שאיכפת לו, מצליחה לצאת לדרך שאולי תוביל אותה ואת ילדיה לעתיד טוב יותר.

הסרט התחיל להשפיע עלי רק למחרת. חשבתי רבות על הסצנה שבה נושאת האם מונולוג מול הבת והעובדת הסוציאלית, סצנה שהיא החזקה בסרט, אם לא מהחזקות שראיתי לאחרונה. במבט רטרוספקטיבי, קיבלו סצנות שונות בסרט משמעות חדשה והתחברו לכדי תמונה פסיכולוגית שלמה ועמוקה של הורה מתעלל. אגוצנטריות ואהבה עצמית כה אובססיבים אשר אינם מותירים מקום לאהבת אם ומשתלטים על היצר הטבעי (האמנם?) של האם להגן על צאציה. האם מצב רגשי כזה הינו תכונת אישיות או תולדה של חיים בסביבה של שממה רגשית? הסרט מציג בצורה אמינה אנשים הכלואים במעגל של עוני ועזובה פיזית ונפשית, ומנסה להאיר את המניעים להתנהגותם. הוא ממחיש איך דור אחר דור נשאב לתהומות העזובה, וגם אם נערה אחת מצליחה להיחלץ זו רק טיפה בים.

לסיכום, סרט חזק ביותר, שעוצמתו מתחוורת רק עם הזמן, לאחר שהחוויה שוקעת. לטעמי דמותה של האם ולא זו של הגיבורה פרשס היא הדמות המשמעותית בסרט.

אווטאר – סרט סוף הדרך

נעים הפעם להסתופף בחיק הקונצנסוס. הסרט מביא את היצירתיות (הויזואלית) לרמות חדשות תוך ניצול טכנולוגיות אנימציה ותלת-מימד חדשניות ביותר. יבואו המקטרגים ויאמרו שהעלילה רדודה וטיפשית, אז מה. זו אגדה המבוססת על הנרטיב של מלחמת בני האור בבני החושך, נרטיב המונח בבסיס הגנטי של התרבות האנושית מדורי דורות, ורק מחליף את ה- skin בהתאם לתקופה, בדיוק כמו האווטאר. הפעם, ברוח הזמן, בני האור הם אלו שיודעים להעריך את הטבע ולהשתלב בו ואילו בני החושך הם אנשי התאגידים והצבא, שכל מטרתם הינה להרוס את כל היפה בעולמנו. הגיבור ג'ייק, חייל מרינס לשעבר, מתפקח כמובן בזמן, מזהה עם מי הצדק וחוצה את הקווים.

הרוצים לדקדק יבחינו בפער בין הטכנולוגי של המאה הבאה כאשר מצד אחד ניתן ליצור אווטארים, ומצד שני כלי הנשק וההרס די מיושנים. כבר היום הצליחה האנושות להפגין יותר יצירתיות בבניית כלי השמדה. אבל טכנולוגיית התלת-מימד הינה גולת הכותרת של הסרט – רק הושט את היד ואתה נוגע בציפור, או בסיגורני וויבר (מסכנה, רק סרטי מדע בדיוני?), והטכנולוגיה מרשימה לא רק בסצנות האנימציה אלא גם בסצנות המצולמות.

כבר היום בצפייה בסרט באולם קולנוע אתה נשאב מנטאלית לתוך הסרט, אבל כאן התחושה היא של הישאבות פיזית. מתי יגיע היום שבו כל הסרטים יוקרנו בטכנולוגיה הזו? לפי מה שראינו בתערוכת CES  2010 לא רחוק היום, אפילו בבית.

לוחם של אהבה – כשהשלום פוגש את המציאות

Dahka circusמתוך אמונה ביכולתו של הצחוק לגעת באנשים ולקרב לבבות, הקימו עומר דלומי וחבריו מהארץ ומחו"ל (ומוחמד משועפט) את קרקס דאחקה, קרקס  במתכונת הקרקסים הנודדים של פעם. במשך כחודש הם חיו בחורשה בחיק הטבע ועבדו על גיבוש הלהקה והתוכנית. לאחר מכן הם יצאו לסיור שנמשך כחודש ברחבי הארץ והגדה המערבית. יואב קליינמן ועידו גלס ליוו אותם לאורך התקופה ויצרו את הסרט הדוקומטארי לוחם של אהבה – כשהשלום פוגש את המציאות.

השתתפתי במפגש עם עומר ועידו שהתקיים באוניבריטסת חיפה. במפגש הוקרן הסרט בליווי הערות והארות של עומר ועידו. בסיומו של המפגש נערך דיון עם הקהל.

יוצרי הסרט ליוו את הפרויקט, תוך התבוננות לא מתערבת, מתחילת ההתארגנות ועד לפירוק הלהקה. הסרט מתאר חלום והתפקחות, והוא מגיע לשיאו המרגש כאשר לקראת סיום המסע אומר עומר לאביו שכעת הוא מבין שלא תמיד ניתן להגיע לאנשים שאליהם אתה רוצה להגיע, ויש פערים שלא ניתן לגשר עליהם.

רובו של הדיון שנערך בסיום ההקרנה נסוב סביב ההתמודדות של עומר והקבוצה עם החלום ושיברו. כאן ברצוני להביא רק נקודה אחת שעלתה לדיון. כאשר נשאל עומר אם אינו רואה סתירה בין עיסוקו כטייס המשתייך לחיל המפגיז מטרות אזרחיות בעזה, לבין עיסוקו כליצן המופיע בפני ילדים בשטחים, ענה שמתחילת שרותו הצבאי ועד היום בחר להתמודד עם הקונפליקט ולא לברוח ממנו. הדיכוטומיה בין שני העולמות בלטה ביחוד באחד הקטעים בסרט, בו משתתפת החבורה בחפלה שאורגנה ע"י חבריהם מהשטחים. תוך כדי המסיבה אומר עומר למצלמה שלמרות תחושת הקירבה הקיימת באותו רגע בין המשתתתפים, ברור לכולם שהם חיים בשני עולמות שונים ומחר כל אחד יחזור לעולם שלו, ועולם כמנהגו נוהג. בדיון ציין עומר כי שני העולמות הם חלק מחייו, והמעט שהוא יכול לעשות זה לתרום לשניהם ולקוות שלתרומה זו תהיה השפעה ולו מזערית על בניית הגשר.  מרגשת ביותר היתה תגובתו של משתתף ערבי בדיון, שאמר שהמקום שבו עומר נמצא בו זה המקום להיות בו, שרק מהמקום הזה יש סיכוי לבנות גשר, והלוואי ועוד הרבה אנשים משני המחנות היו נמצאים במקום הזה.

גם עידו וגם עומר הדגישו שהסרט לא מצליח להעביר את המכלול והדקויות של החוויה שעברו, מה שכנראה נכון עבור כל סרט דוקומנטרי. ברצוני להוסיף שגם הרשימה הזו לא מצליחה להעביר את  המכלול והדקויותשל  החוויה שלי מהמפגש.