מתימטיקה שהורסת – על הרע שבאלגוריתמים

weaponsמזה זמן רב שהספר Weapons of Math Destruction אותו כתבה מדענית הנתונים Cathy O'Neil מככב בשיח הער סביב ההשפעה השלילית של האלגוריתמים על הפרט ועל החברה. הספר מלא בדוגמאות המחזקות את הטיעונים שהשימוש הנירחב במערכות המבוססות על בינה מלאכותית ולימוד מכונה רע לנו. הוא מראה כיצד הפלישה האלגוריתמית לחיינו מביאה להעמקת הקיפוח של אוכלוסיות חלשות ובכך יוצר משוב מעגלי שלילי המעמיק את הפערים הכלכליים החברתיים. כיצד היא פוגעת במוסדות הדמוקרטים וכיצד היא מעצימה את כוחם של התאגידים. או'ניל מבטיחה בתחילת הספר הסבר על הסיבות להשפעות ההרסניות הללו אך ההסברים הללו הולכים לאיבוד בין שלל הדוגמאות. ואם לא נבין מה מקולקל כיצד נוכל לתקן? ברשימה זו ניסיתי לדלות ולרכז את הגורמים לכך שהאלגוריתמים עובדים לרעתנו ואת (מעט) הצעות התיקון שלה.

להמשיך לקרוא מתימטיקה שהורסת – על הרע שבאלגוריתמים

בנפול אויביך אל תשמח

ואני כל כך רציתי לשמוח לאידו של נתניהו על הזובור שהעבירו אותו שותפיו הקואליציונים אבל אפילו זה נמנע ממני כי ההשלכות של ההסכם הקואליציוני המביש הזה על עתידי שלי ועתיד ילדי ונכדי קשות מדי. בא לי לבכות.

במשך 7 שבועות עקבתי אחרי התנהלות (או אי התנהלות) המגעים הקואליציונים וראיתי איך אלו שהפסידו בבחירות מפשיטים לאט לאט, בהנאה מרובה, את המנצח הגדול מכל נכסיו. מה יכול היה להיות יותר משעשע מההצגה הטובה ביותר בעיר שהגיעה לשיאה עם התרגיל הנפלא של אביגדור ליברמן שסלל את הדרך לנפתלי בנט, המנצח הגדול.

נתניהו ובנט
תמונה שווה אלף מילים

אבל אז ההגיון גובר ואני מבינה שזה ממש לא מצחיק. אז בואו נראה מה יש לנו כאן:

כלכלה: לא מזהיר, אבל הכי אופטימי. כחלון השיג עוד לפני יריית הפתיחה את כל "ארגז הכלים" שהוא דרש (מלבד רשות וועדת הכספים): משרד האוצר, משרד הבינוי, המשרד להגנת הסביבה, רשות מקרקעי ישראל ומנהל התיכנון שנקרע ממשרד הפנים. כחלון הוא היחיד מבין המתמודדים על העוגה הציבורית שאינו סקטוריאלי ורואה לנגד עיניו את טובת כלל הציבור. אך על מנת שלא תוותר ולו פינה אחת שאינה מוכתבת ע"י שיקולי תועלת צרה נכפה עליו סגן שר מש"ס שיהיה אחראי על מנהל התכנון ויוכל לחלק הטבות למגזר הנכון.

האם לא רצוי שיהיו קצת בלמים ואיזונים? שלא יווצר מצב בו מפלגה אחת, ובעצם איש אחד, ישלטו על רוב הגורמים המשפיעים על הפעילות הכלכלית המרכזית המדינה? אולי. אבל על סמך מה שקורה בתחומים האחרים – אולי עדיף כך.

זה המקום לציין את עניין הכספים הקואליציונים ולהעלות על נס את היושרה של הפוליטיקאים. בימיה האחרונים של הכנסת הקודמת יצא נפתלי בנט נגד חלוקת הכספים הקואליציונים (שכחנו שסלומיאנסקי ניצח אז על החגיגה כיו"ר ועדת הכספים, אבל נעזוב זה). עלות ההסכם הקואליציוני הנוכחי עם הבית היהודי 1.2 מיליארד שקל ורובו כסף המיועד ליהדות הדתית, כאשר 160 מליון שקל מוגדרים מפורשות לצרכים פוליטים ו – 50 מליון שקלים לחטיבה להתיישבות. אין טעם כמובן לדבר על הכסף המיועד לסקטור החרדי. שם הפוליטיקאים אף פעם לא הסתירו את מטרתם האמיתית בכניסה לקואליציה: כסף, משרות וטובות הנאה.

חינוך, שוויון ונשיאה בנטל: כאן החרדים, משני הצבעים, ניצחו בגדול. והפעם זה כבר כואב ולא בגלל הכסף. בקדנציה הקודמת נעשו נסיונות למנוע מגורמים לא ציוניים להפוך את המדינה למדינה דתית/פונדמנטליסטית, אשר חלקים הולכים וגדלים מהאוכלוסייתה עניים ונחשלים. מדינה שבה חלקים הולכים וגדלים מהאוכלוסייתה הינם חסרי יכולת ורצון לתרום לקידומה וקידום תושביה והם מהווים נטל יותר יותר כבד על האוכלוסיה היצרנית. ההשגים המועטים של הקדציה הקודמת יימחקו: יבוטל הקיצוץ במוסדות חינוך אשר אינם מלמדים לימודי ליבה וראשות ועדת החינוך תינתן לידי ש"ס וזאת על מנת למנוע חינוך שיאפשר את שילוב החרדים בשוק העבודה המודרני. גמלת אבטחת הכנסה תוחזר לאברכים כמו גם קצבת הילדים וזאת על מנת שגם לא יהיה להם תמריץ להשתלב בשוק העבודה. יבוטלו רפורמת הגיור ופתיחת אזורי הרשום לנישואין על מנת להנציחהדרת אזרחים מזכויותיהם הבסיסיות ולא ישוריינו נשים בוועדה למינוי דיינים על מנת להנציח את שליטתו של ממסד חשוך על חייהם של אזרחים רבים אשר ערכיהם אינם תואמים את ערכיו.

שילטון החוק: הבעייה המרכזית היא הפגיעה בעקרון הפרדת הרשויות. בחלק מתחומי חיינו המרכזיים ניתנה השליטה על הגורם  המבצע, דהיינו המשרד הממשלתי, והגורם המפקח, דהיינו ועדת הכנסת, לידי אותו סקטור. משרד המשפטים – הבית היהודי, ועדת חוקה חוק ומשפט – הבית היהודי. משרד החינוך – הבית היהודי, יו"ר ועדת החינוך – ש"ס. אם נוסיף לזה את הפגיעה ברשות השופטת שהבטיחה לנו שרת המשפטים המיועדת, ניתן לאמר בברור: מדינה ישראל תחדל מלהיות מדינה דמוקרטית.

ואם פעם היתה לנו תקווה להמנות על קהילת העמים הנאורים המכבדים את החוק הבינלאומי גם היא אבדה. מינוי סגן שר ביטחון מטעם הבית היהודי הקנה למפלגה שליטה על המינהל האזרחי, אורי אריאל כשר החקלאות מטעם הבית היהודי קיבל את אחריות על החטיבה להתיישבות, ולבית היהודי רוב בצוות הכשרת מאחזים שיפעל בהנחייתו של בצלאל סמוטריץ להפקעת אדמות פרטיות על מנת להכשיר מאחזים בלתי חוקיים הבנויים עליהם. מקרה קלאסי של החתול ששומר על השמנת.

המחאה החברתית של קיץ 2011 היא כבר זיכרון מעורפל. הבאתי כאן תמונה על מנת שלא תישכח לגמרי. ברור שהשגיה המעטים יבוטלו לחלוטין ואנו נחזור למצב של טרום המחאה, אם לא גרוע ממנו.

מחאה חברתית
המחאה החברתית קיץ 2011

ליבי ליבי למצביעי הליכוד. חשבתם שניצחתם בבחירות? הפסדתם בגדול וזאת בזכות המנהיג שבחרתם, מנהיג שלא היה מסוגל להציג משנה סדורה לפתרון בעיותיכם, ומצע וחזון שלפיהם יוביל את שותפיו הקואליציונים. בסופו של דבר הם הובילו אותו באף.

כשהתאבלתי על תוצאות הבחירות לא תארתי לעצמי עד כמה הן יכולות להיות גרועות. לא נותר לי אלא להתנחם בעובדה שנתניהו לא הוביל את המו"מ מול האירנים. שם הרי מדובר בחיים האמיתיים.

תוצאות הבחירות המקומיות כסימן לתוצאות הבחירות הארציות 2015

מי שעקב אחרי תוצאות הבחירות המוניציפליות בסוף 2013 ויותר מכך, תוצאות הבחירות לראשות עיריית בת-ים בינואר 2015, לא צריך להיות מופתע מתוצאות הבחירות לכנסת ה-20. הכתובת היתה על הקיר.

בבחירות המקומיות האחרונות התמודדו שלושה ראשי עיר שהוגש נגדם כתב אישום. למרות זאת נבחרו שלומי לחיאני בבת ים, יצחק רוכברגר ברמת השרון ושמעון גבסו בנצרת לכהונה נוספת כאשר הם מוכיחים שנקיון כפיים אינה אחת מהתכונות הנדרשות מראש עיר. מאז הורשעו שלושתם ונאלצו לפרוש מתפקידם. יצחק רוכברגר הורשע בשורה של עבירות שחיתות, שלומי לחיאני הודה בחלק מהאישומים והגיע לעיסקת טיעון כאשר בסופו של דבר הוטלו עליו קלון ועונש מגוחכים אשר עדיין עומדים למבחן בג"ץ. ושמעון גבסו הורשע גם הוא בלקיחת שוחד.

אך תושבי בת ים הגדילו לעשות והוכיחו שלבוחר הישראלי אין בושה. לאחר ששלומי לחאני נאלץ לפרוש מתפקידו התקיימו בחירות לראש עיר חדש. שניים התחרו על התפקיד: יוסי בכר שהיה ידוע כעושה דברו של שלומי לחיאני ואלי יריב שגובה על ידי כל המערך הפוליטי בעיר החל ממפלגת העבודה, דרך הליכוד ועד למרץ וישראל ביתינו. אפילו ש"ס השתתפו בקואליציה זו (למען הגילוי הנאות אציין שאלי יריב הוא גיסי). ברור היה לכולם שהמתמודד האמיתי מאחורי יוסי בכר הינו שלומי לחיאני והוא יהיה זה שינהל את העיר במידה ובכר יזכה. הדבר אפילו תועד בכתבות בערוץ 2 כאן וגם כאן. בסופו של דבר זכה יוסי בכר בבחירות וכבר הוגשה נגדו תלונה לפרקליטות על שוחד בחירות.

ונעבור לבחירות הארציות. כאן לשימחתי לא עומדת על הפרק שחיתות, לפחות לא שחיתות במובן הפלילי, אלא רק בקטנה – שחיתות שילטונית, כביכול לגיטימית, המגובה בהסדרים פוליטים. אך גם בבחירות לכנסת ה-20 אנחנו נחשפים להתנהגות לא רציונאלית של הבוחר הישראלי. הבוחרים מהפריפריה, אלו שמתקשים לגמור את החודש וזאת גם במקרה הטוב שיש להם עבודה. אלו שמערכת החינוך בישוביהם לא מצליחה להביא את הנוער לרמת השכלה הנדרשת בהתמודדות על מקום במוסדות ההשכלה האקדמיים ושוק העבודה המודרני. אלו שמערכת הבריאות בישוביהם קורסת ולא מספקת טיפול נאות לחולים ולזקנים שבינהם. אלו שהשלטון הנוכחי התעלם מהם בכל שנות כהונתו והפך אותם לשקופים בזמן קמפיין הבחירות. אלו הם הבוחרים שנתנו לשלטון הזה את קולם מחדש.

הפגנת עובדי כי"ל בירושלים שבועיים לפני הבחירות
הפגנת עובדי כי"ל בירושלים שבועיים לפני החירות

קטונתי מלהבין את נפש האדם ובוודאי ובוודאי את נפש הבוחר הישראלי אך מתוצאות הבחירות האחרונות למדתי כי אין לי לחפש סיבתיות או רציונליות בדפוסי ההצבעה של הבוחר הישראלי היות ולא אוכל למצוא אותם. אופן ההצבעה של אזרחים אלו לא ברור לי ולא תואם את אופן החשיבה שלי. מסתבר שאני מיעוט ואשאר מיעוט במדינה ולא נותר לי אלא להפנים זאת ולהתמודד עם זה.

איך? עומדת בפני כעת הרבה חשיבה. אני חשה שאני עומדת בפני פרשת דרכים

 

אטימות שלטון כובש

מי מאיתנו לא חווה את החוויה בה אתה מוצא את עצמך, כמו האזרח ק', עומד חסר אונים מול פקיד או גורם ממשלתי וכל מה שאתה יכול לעשות זה לצעוק. אבל מה קורה כאשר האדם העומד מול האטימות הממשלית אינו אזרח והממשל הוא ממשל של שילטון כיבוש? במקרה זה האדם למד שאין טעם לצעוק, אלא לקבל את העניין בהכנעה.

והסיפור שהיה, כך היה

הקיץ לקחתי חלק בפרויקט יפיפה, ימי הים לילדים פלסטינאים, עליו אחראית קבוצה של נשים יפות נפש. ילדים פלסטינאים, אשר מעולם לא ראו ים מקרוב ואף פעם לא השתכשו במימיו, מגיעים לבילוי של בוקר בים, פעילות במועדון ביפו ושייט בסירה. חוויות מאחד מאותם ימים פרסמתי ברשומה קודמת. מעבר לתכנון וארגון הפעילות של יום הכיף, נדרשת השקעה של עבודה רבה וסיזיפית מול מנהלת התיאום והקישור בשטחים (מת"ק) לסידור אישורי כניסה לכל המשתתפים. אני רוצה להביא כאן את סיפורו של יום הים שהתקיים ב 17/7/12 . הסיפור מסופר משתי נקודות מבט – משני צידי המחסום.

סיפורה של ריקי טריינין, אחת ממארגנות פרויקט ימי הים לידים הפלסטינאים:

כבר 10:30, 11:00, 12:00 . אנחנו נערכנו כמדי יום. קבוצת מתנדבים ומתנדבות הגיעו מהמרכז וגם ראש פינה וממטולה ומתל חי. כולם מתרגשים ומצפים לבואה של הקבוצה מהכפר בשטחים. ילדים ואימותיהם, גם הילדים וגם האימהות מעולם לא היו בים, מעולם לא חשו את טעמו המלוח, את הגלים והחול. פעם ראשונה בים, "אאואל מרה". גרים כל כך קרוב ובכל זאת הכוכבים קרובים יותר, כמו שאמר לנו סעיד עמירה, עלם חמודות מנעלין. אבל עכשיו כבר 12:00 בצהרים. אנשי הקבוצה קיבלו היתרים ועשו את דרכם לעבר המחסום בציפיה ליום-כיף בים , אל זמן ומקום רחוקים מתלאות היומיום. אך הכיבוש מחכה בדרך. כיבוש בעל אגרוף ברזל בדמות מחסום. למחסום הגיעו ב-8:30 בבוקר, צביה כבר מחכה מן העבר השני וכך גם האוטובוס שיביא אותם אל הים.  אך המחסום חוסם, אין יוצא. הזמן חולף והמחסום אדיש לתקוות ולציפיות. החום גובר , הזיעה ניגרת. האנשים כלואים כבר שעה-שעתיים-שלוש שעות בחדרים הנעולים. אין יוצא ואין בא. הזמן עובר לאיטו. אנחנו מצלצלים שוב ושוב לא'  ולצבייה. מדמים לעצמינו את סבלם של הנשים והילדים החסומים בחדרים האטומים ורק פיסת שמיים לראשם. החום גובר. אין אוויר. אפילו המחשבה על כך הופכת קשה מנשוא. המתנדבים שנתקבצו להם אל הסככה בחוף ונותרו מיותמים מאורחים שואלים שוב ושוב אבל  למה, מה קרה? לא יכול להיות שסתם כך?! ואינם יודעים שהגיון הכיבוש אינו הגיון היומיום שלהם. שם משתזרות להן סיבות זרות, שרירות לב, אדישות, עיוורון, חשד, שנאה. ילדי גן שבדרכם לים הופכים להיות סכנה ביטחונית, ושומרי המחסום שגם הם בני אדם, גם להם רגשות, גם להם תסכולים, כן, גם אותם קיפחו, כואב להם אז שלא יכאיבו… "התסריח" פוקע בערב והשמש כבר עשתה דרכה לחצי השמים. גלגלי הים שניפחנו נותרו מיותמים, השמשיות אינן מצלות על איש והים מנוקד בישראלים בלבד.  הפלסטינים עדיין לא יצאו מהמחסום. לקראת אחת הם הגיעו, מותשים, הודו לנו בחיוך עדין . הילדים רצים למים, גם הנשים נכנסות לבושות בבגדיהן הארוכים ובמנדילים. הים מלטף ומפיג את החום הבלתי נסבל, את הזיעה שניגרה ויבשה מתחת לבגדים, את הפנים המשולהבות מחום. אך המחסום כבר קעקע בגוף את תחושות העלבון, התסכול והצער על הזמן שנגזל, זמן חיים נושם ומשתוקק ומקווה. הלמות הלב של אדם במחסום  נמשכת למרות ההכרזה על "עצירת חיים" , מי יפצה על הלמותו הנואשת, מי יחזיר את הזמן שאבד. ברגעים כאלה, אני לגמרי נכונה להפקיר את חיי בידי כוח עליון,  שאולי יתערב ויחזיר על תיקונו עולם שסרח, כי קצרה ידינו.

סיפורו של א', בחור פלסטינאי שאירגן את קבוצת הילדים והנשים שהגיעו מהכפר, כפי שנרשם ע"י צביה שפירא:

בדרך כלל המעבר ב"מחסום אייל"  לוקח בין חצי שעה לשעה, אולם בשבוע האחרון הקבוצות הגיעו לים רק בשעה 11.00.

ביום שני ה-17.07 הגיעה קבוצה מהכפר "זיתא" שממוקם על כביש 5 ממש מול אריאל. הקבוצה  יצאה מהכפר ב-7.50 בבוקר.

הקבוצה מנתה 59 נשים וילדים והגיעה  למעבר אייל  בשעה 8.30. התחילו לרדת מהאוטובוס. נכנסנו למעבר ב-8.40. המעבר היו כבר בערך נהיה יותר מ 50 -60 איש, חלקם סוחרים ואחרים היו קבוצה מקלקיליה שרצתה לעבור דרך נעלין והחזירו אותם למעבר אייל. האנשים התחילו להידחף דרך השער המסתובב והוא נסגר כש-4 אנשים נשארו תקועים בתוך השער.

בגלל הצפיפות ובגלל החום התחילו לצעוק אחד על השני. למה אתה לא עומד בתור? "למה אתה נדחף"? בשיטה הזאת גורמים לכולם לריב ולצעוק ולאבד את העשתונות.

עמדנו יותר מ-20 דקות ואף אחד לא נכנס, והשער לא מסתובב. בינתיים מגיעים עוד סוחרים ונדחפים על מי שכבר עומד ליד השער המסתובב. חייל עם רובה מסתובב על הגשר ומסתכל עלינו ממעלה ולא אכפת לו מהבלגן שיש למטה, הוא מסתובב מסתכל והולך. ככה עמדנו חצי שעה ואז פתחו את השער המסתובב והסוחרים דוחפים וצועקים, והילדים בוכים וכולם נדחפים אל השער. עד שהשער נעצר.התחילו לצעוק אחד על השני ואז נדחפו לתוך השער המסתובב 4 אנשים בבת אחת ואז הוא נעצר. החייל שמסתובב על גשר מלמעלה עם נשק מסתכל ולא עושה שום דבר.

בינתיים המעבר הולך ומתמלא באנשים והשער לא נפתח. על הגשר הופיע אדם לבוש אזרחי עמד והסתכל עלינו כאילו היינו לא בני אדם, וכולם צועקים ודוחפים. אחרי כמה דקות הלך. אז הגיע על הגשר  עוד אדם לבוש צבאי ואמר לכולם "תלכו מפה,  השער הזה סגור תלכו לשער השני.

כולם התחילו לרוץ ולהידחק.

א'. אומר שהוא ביקש מהקבוצה שלו לא לרוץ לשער השני, "אמרתי להם להישאר במקום שלנו כי עוד מעט יפתחו את השער הזה גםכן.  התחילו אנשים לצעוק עלי ולקלל, יצאתי מהמקום שלי וראיתי שמהשער השני מכניסים אותם לאט לאט, ומהשער הראשון לא מכניסים אף אחד.

שאלתי את השומר למעלה "למה אתם לא פותחים גם את השער הזה, תראו מה נעשה בשער השני?" אבל הוא לא ענה ולא עשה דבר. אחר כך בא מישהו ואמר לי שלא יפתחו את השער הזה ושלח אותי עם הקבוצה שלי לשער השני. עמדנו ליד השער השני שעה וחצי, בינתיים מגיעים עוד סוחרים וצועקים עלינו שאנחנו מפריעים להם לפרנסה וכאלה דברים לא נעימים…

אחרי שעמדנו צפופים ומדחפים ליד השער השני כשעה וחצי בא החייל הראשון שראינו על הגשר, ואמר לנו חזור לשער הראשון עכשיו פותחים אותו.

הקבוצה שלי התחלקה לשתי קבוצות בשני השערים.

אני נכנסתי עם התיק,  בשרשרת, אמרו לי ללכת לחדר 44 עמדתי ליד הדלת של חדר 44 ראיתי את החדרים מלאים לגמרי בנשים ילדים וגברים.  הבחורים דופקים עם הידים על הקירות על הדלתות דופקים ברגלים וצועקים: תפתחו לנו למה אתם משאירים אותנו כאן? ואף אחד לא עונה להם.

נשארתי על יד הדלת של חדר 44 ואמרתי לעצמי איך אני אכנס לתוך החדרים – אני אמות, כי אני שומע את האנשים דופקים בדלתות וצורחים איך אני אכנס?

עמדתי ליד דלת 44 לכמה דקות, קרוב לשם יש  מכונה שמצלמת את הפועלים שנכנסים, בא עוד בחור מאחורי ונראה שהוא סוחר, שמעתי אחד שקורא תיכנס למכונה (זו שמצלמת את הבן אדם) עמדתי אחריו שמתי את החפצים על השרשרת ונכנסתי למכונה שמצלמת, נכנסתי חצי דקה, והייתי בחוץ.

כל האנשים האחרים היו בתוך החדרים, אני מעריך בערך בין שעה לשעה וחצי עמדו. בחדרים אין ספסלים, עומדים על הרגלים, אין אויר אין מזגן אין כלום עומדים צפופים אחד נוגע בשני.

החדר קטן בערך 2 מטר על מטר וחצי. נכנסים 8 אנשים מבוגרים (שיש להם תעודות), אבל אם נכנסות נשים עם הילדים שלהם זה איום ונורא. מהאנשים שבחדר אוספים את התעודות ועד שבודקים להם את התעודות מכניסים עוד אנשים, בתוך החדר השני שגם הוא קטן עומדים 16-18 איש, חלק בחדר השני וחלק בחוץ.

כל זמן שהחדרים מלאים לא מכניסים אף אחד דרך השערים.

הקבוצה יצאה כולה רק ב-11.50. זה היה סיוט נוראי.

הגענו לים רק ב-12.40.

הכפר זיתא נמצא על כביש 5 מול אריאל, 45 דקות מתל אביב.

והתגובה שלי לסיפור – deja vu  אבל מתקופה לפני שנולדתי

הפגנה בסוסיא – ההצגה הכי טובה בעיר

באמצע שנות השמונים, לאחר שנמצאו ממצאים ארכאולוגים בשטח הכפר הפלסטינאי סוסיא, הופקעו בתי המגורים מבעליהם על מנת לבנות את הגן הארכאולוגי במקום.  לצערם של התושבים ראש הממשלה דאז לא היה יצירתי כמו זה הנוכחי, ולכן לא הוצע להם לנסר את המערות והחושות בהם התגוררו ולהעביר אותם למקום אחר. במקום זה הם גורשו מבלי שהוצע להם פתרון אלטרנטיבי. הם עברו לשטחים החקלאיים שבבעלותם ובנו את בתיהם מחדש. מאז גורשו התושבים מספר פעמים מבתיהם והוצאו להם צווי הריסה. נסיונותיהם של התושבים לקבל היתרי בניה עלו בתוהו היות ואין תוכנית מתאר לאזור. לא יכולה להיות תוכנית מתאר לאזור כי זהו שטח כבוש שאינו כפוף לחוקי מדינת ישראל. אז היכן אמורים תושבי סוסיא להתגורר? הוצע להם מקום אלטרנטיבי הנמצא במרחק של 15 ק"מ מהשטחים החקלאיים שלהם, וזאת כנראה מתוך כוונה שלא יצליחו לעבד אותם ויאבדו את זכותם על הקרקע מתוקף חוק אדמה מתה (אדמות מוואת). במאמר מוסגר, זהו חוק עותומאני מהמאה ה-19 בו נאמר שאדמה שאינה מעובדת במשך 3 שנים לא שייכת לאיש ולכן ניתן להלאימה. למעוניינים להעמיק בסוגיה זו מומלץ לצפות בסרט "שלטון החוק" .

בפברואר השנה הגישו אירגון "רגבים" והאגודה השיתופית סוסיא עתירה לבג"ץ להריסת המבנים. ניתנה לתושבים ארכה עד 1/7/12 להגיש התנגדויות לצווי ההריסה. מי שמתעניין בפרטים היבשים יכול למצוא אותם כאן,  ומי שמעדיף לקבל תמונה אנושית מוזמן לצפות בסרט.

ראיתי לנכון להצטרף להפגנת הזדהות עם התושבים הפלסטינאית נגד הריסת המבנים. ההפגנה התקיימה בסוסיא אתמול ואני מצרפת יומן מצולם המלווה ברשמי.

לאחר נסיעה של כשעתיים מתל-אביב הגענו לכפר סוסיא העומד להריסה. הסתובבנו בין בתיו העלובים. בתים אמרתי? חושות ואוהלים. היה לי קצת זמן להרהר במשמעות של חיים במדינה שיודעת להפעיל את כוחה על חלשים אבל נרתעת מכל פעולה מול בריונים אלימים ופורעי חוק. והתביישתי.

אלו המבנים העומדים בפני הריסה

מכאן יצאנו לגבעת הטרשים עליה התקיימה ההפגנה.

הולכים בשיירה מהישוב לאזור ההפגנה

שם המתינו לנו כוחות הבטחון. לא ממש הבנתי את הקטע הזה. הרי הגבעה הזו נמצאת בשום מקום, אין מכאן לאן ללכת, ואף אחד לא צופה מלבד המשוכנעים שהגיעו להפגנה. מדוע התייצב כאן הצבא? האם יש כאן קונספירציה, שיתוף פעולה בין הצבא והשמאלנים עוכרי ישראל? אולי הצבא בעצם מעוניין ללבות את ההפגנה על מנת שתעלה לכותרות?

החיילים ממתינים להפגנה

התקבצנו כולנו על הגבעה, להערכתי  כ 500 עד 600 איש. זו נחשבת להפגנה גדולה בייחוד בהתחשב במרחק הגדול ממרכז הארץ
המפגינים על גבעת הטרשים

הצטלמנו
חיילים מתעדים

כבר על ההתחלה נזרקו מספר רימוני גז מדמיע על מנת שלא נחשוב שסתם עשינו את כל הדרך מתל-אביב, יהיה אקשן. אז ברחנו ממוקד העשן.

בורחים מהבואש

מהר מאוד חזרנו על מנת לשחק במשחק הידוע מראש. כוחות הבטחון דוחפים להתכנסות לאזור מסוים על הגבעה. נישאים נאומים, סיסמאות נצעקות במקהלה ולאט לאט דועכת ההתלהבות. אז קבוצה מבין המפגינים מתנתקת וזזה למקום אחר, דבר הגורם לכוחות הביטחון שוב לכנס את העדר לנקודה החדשה. קצת הזכיר לי את הריטואל של נינה, הכלבה שלנו, כאשר היא מכניסה את התרנגולות ללול.

חומת חיילים

במקביל נערכו ראיונות אישיים. אי אפשר להתעלם מכוחה של התקשורת – אם אתה לא מתועד אתה לא קיים.
ראיונות ראיונות

לפתע עבר רחש בין המפגינים ומעבר לרכס הפציע הבואש. משום מה האסוציאציה שעלתה לי בראש היתה מתקפת מסוקי הקוברה בסרט אפוקליפסה עכשיו. הבואש הינו מכונית הנראית כמו נגמ"ש לבן עם קנה המתיז חומר מסריח על הצריח. החומר נדבק לגוף ולבגדים ואינו ניתן להסרה. הבגדים לפח, ועוברים מספר ימים עד שהסירחון מתפוגג מהגוף. בינתיים רק תתרן יכול לשהות בקרבתך.
הבואש נכנס לשטח

היות ולא בא לי לישון בימים הקרובים בסלון, הצטרפתי לבריחה ההמונית תוך בדיקה הסטרית של כיווני הרוח, שמשום מה בחרה כל הזמן לשנות כיוון. הקנה על הצריח של הבואש כל הזמן הסתובב ויש לי הרגשה שהמפעיל שלו די השתעשע. הוא לפחות ישב במיזוג אויר. עם חלוף הזמן תפסה ההפגנה אופי של הפנינג
אתנחתא תוך כדי ההפגנה

ואז התפזרנו לאוטובוסים
ההפגנה הסתיימה, עולים לאוטובוסים

חזרתי הביתה ושאלתי את עצמי: אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל? הידיעה על ההפגנה שודרה מספר פעמים בחדשות, הופיעה במבזקי חדשות ב ynet ואפילו לא הצליחה לפלס את דרכה לעמודי החדשות עצמם, והתיעוד הרב שנאסף יופץ באתרי האינטרנט והפייסבוק של המשוכנעים. אני מקווה שהפעילות בערוצים המשפטיים, פעילות שגם היא מתבצעת, תהיה הרבה יותר אפקטיבית.

מבחינתי האישית היתה ההשתתפות בהפגנה חשובה ולו רק על מנת להרגיש שזזתי מהכורסא, ותרמתי את תרומתי הצנועה לצד החיובי של מאזני הצדק והמוסר של המדינה. כבר זמן מה אני חיה בתחושה שהאטימות המוסרית של הממסד והנסיונות לפגיעה בערכי הדמוקרטיה הגיעו לרמה שעלולה להפוך אותנו למדינה הדורסת את זכויות האדם לא רק של נכבשיה והפליטים/המסתננים בשעריה, אלא גם של אזרחיה. זה מדבק.

איך זה מרגיש לגעת בים פעם ראשונה בחיים?

הצטרפתי לאחד מימי הים לנשים ולידים פלסטינאים המאורגנים ע"י נשות הים. היטיב לתאר את החויה יונתן זייגן שגם הוא השתתף ביום זה:

היום הזה התחיל בשבילי לפני מספר שנים כששמעתי ידיעות על נשים יחידות שבאופן פרטני הביאו פלסטינאים לראות ים. לי יש עניין ואמון אינסטנקטיביים בפרוייקטים של נשים לטובת נשים (וילדים). מיד אמרתי לעצמי שאקח חלק בפרויקט כשתציג עצמה ההזדמנות בפני, אמרתי ושכחתי. מאז לקחתי חלק בפעילויות שונות (רבנים לזכויות אדם\שומרי משפט, שוברים שתיקה, לוחמים לשלום). בכולן הושם דגש על שורשיות, על מפגש ישיר ועל עשייה פשוטה שחזקה מכל אמירה פוליטית מופשטת. הספקתי גם "לשכוח" מפעילויות אלו.. טיילתי בעולם, התכנסתי בקיבוץ ויצאתי ללמוד באוניברסיטה. את האמירות המופשטות שלי תמיד ידעתי לתחזק אבל אני מודה שכבר זמן רב שלא הסתכלתי בעיניו של אדם שהיה צריך לעבור מחסום בכדי להסתכל חזרה אל תוך עיני.

את היום הזה התחלתי בנסיעת אופניים מדרום העיר, אולי בכדי להתחבר לאווירה של חוויות ראשוניות. הופתעתי מטיב האופניים הירוקות שהעירייה מציעה, ומן השבילים המסומנים לאורך הטיילת התל אביבית\יפואית, הרגשתי שמשהו נעשה פה כמו שצריך. בהחלט חוויה ראשונית במדינת ישראל…

הגעתי לים ונפגשתי עם קבוצת המתנדבות\ים היומית. פנסיונריות, אב ובתו, חברי ילדות ואשה הריונית. כמעט כולן כנראה גידלו ורוממו חיילים, היו חיילים בעצמם או שילדיהם עוד יאחזו בנשק, ואנחנו יושבים שם על החול "הציוני", מתרגשים לקראת התרגשותם של אחרים. בזמן החכיון הממושך התחלנו להכיר, זוגות ושלשות, מתלחששים על הכיבוש, על היום יום, על העתיד והעבר ואני שמתי ליבי על העוצמה המוחלטת, שם על החול, של אנשים ללא גיל או מגדר או לאום(?) שמשתמשים באותן מילים אך מדברים שפה שונה, אחרת מן העברית שנשמע ונשמיע בקונטקסט אחר.

לבסוף הגיע האוטובוס. קשה לתאר את המפגש הזה, של עשרות הנשים על ילדיהן עם הים, איתנו. ישנה ההתרגשות, המבוכה, הפלרטוט התמים עם הגלים ולצד זה, משהו מובן מאליו. הרי ילד קטן לא שואל שאלות, איך נוצרת זכוכית או מאיפה הגיעו כל המים האלו, הוא קופץ לתוכם, ולמרות שסיכוי גדול מצביע על כך שזו תיהיה לו הפעם האחרונה, הוא יודע לחוש את המים האלה בהווה.

קודם קצת מוזיקה, ריקודים משותפים, פריקת המתח מן הנסיעה, הצהרה קהילתית על רגשות קולקטיביים חיוביים ואז ישר לעניין, הרי היום עוד לא התחיל וכבר הוא ייגמר. אני נשארתי במבוכתי המתבוננת מן הצד אך אז אמרה לי אמא, בידיה, שאעודד את בנה (כנראה שהיה בן 4) להכנס יותר עמוק. רק הושטתי את ידי, הבטתי בעיניו, וכבר קפץ אלי, אוחז חזק בשתי ידיו, בוטח בי. הלב יוצא אליו או אל אמו או אל כל אחת\ד ביום הזה, אך הלשון שותקת, ואין זה חד משמעי מי מביניהם מעביר מסר חזק יותר.. והאמון הזה שניתן בנו, הוא כנראה אחת המתנות הגדולות שנקבל מאנשים שלא אמורים לבטוח בנו ככה, שכל חייהם הכינו אותם או שיכינו, שלא לבטוח בנו ככה והנה היום, והיום הזה חוזר על עצמו לא מעט כל קיץ, הגשר נבנה והוא מרגיש כל כך נכון לצעידה..

הלכנו למזח. הנשים הצעירות ביקשו להצטלם, ליצור לעצמם זיכרון מוחשי, לכלוא את הים הנצחי הזה בפיקסלים נצחיים במובן אחר. ותנוחתן בפני המצלמה כבר לא מבוישת, הן רוצות לזכור את הים, את עצמן עם הים, לא בראש מורכן או מוכיר או חושש לאבד את הרגע, אלא בגאווה, בבעלות, כי הרי הים לא מכיר בבעלות פרטית של מישהו ולכן כולנו בעליו והוא בעלינו, כמוהו ככלל הטבע הא-פוליטי הזה, המתחמק מתלאותיהן הרגשיות, הממוצאות בידי אדם.

היו שם משחקים אנרגטיים, שמחה לא מרוסנת, דמעות חבויות ובועה, של זמן ומקום, ורגש. מי ייתן ונרחיב את הבועה הזאת, שתחבוק כל, שתיהיה לנו ולהן\ם מובנת מאליה.

וכמה תמונות נהדרות שצילם איתי סיסו
IMG_4459

IMG_4440

IMG_4432

IMG_4461

דילמת קרון הרכבת – דרך לבחון בעיות אתיות

מאמר מעניין ב – Prospect Magazine דן ב – Trolleyology, שיטת דיון פילוסופית באתיקה של עלות תועלת/תועלת כאשר חיי אדם מוטלים על המאזניים. השיטה מתבססת על ניסויים מחשבתיים המתארים תרחישים הסובבים סביב קרון רכבת הנוסע ללא שליטה באופן המסכן חיי אדם. בניסויים נדרש הנבדק לפעולה על מנת להציל חיי אדם, פעולה אשר גם היא תעלה בחיי אדם. להלן שתי הדוגמאות הבסיסיות:

  • קרון רכבת שיצא משליטה שועט לעבר קבוצה של 5 אנשים הנמצאים על המסילה. בלחיצת כפתור באפשרותך להסיט את הפסים למסילה אחרת עליה נמצא אדם אחד. באופן זה ינצלו חיי חמשת האנשים בעלות חייו של האדם האחר. האם תעשה זאת?
  • קרון רכבת שיצא משליטה שועט לעבר קבוצה של 5 אנשים הנמצאים על המסילה. אתה עומד על גשר מעל הפסים ולידך עומד אדם שמן. ביכולתך לדחוף את האדם השמן כך שהוא יעצור בגופו את הקרון וימות, אך חיי חמשת האנשים האחרים ינצלו. האם תעשה זאת?

מסתבר ש 90% מהנשאלים ענו בחיוב לדילמה הראשונה בעוד ש 90% מהנשאלים ענו בשלילה לדילמה השניה.

אנלוגיה לדילמות אלו ניתן למצוא בהתמודדות של קובעי מדיניות סל הבריאות או מקבלי החלטות על מבצעים צבאיים. לגבי האחרונים, טוענים אנשי צבא כי התרחישים מתארים את ההבחנה בין פגיעה במטרה צבאית מתוך ידיעה שאזרחים עלולים להיפגע, לבין פגיעה מכוונת באזרחים על מנת להשיג את המטרה, שהינה פעולה טרוריסטית.

תחום ה – Trolleyology התפתח לכוונים שונים הן מבחינת מורכבות התרחישים והן לכוון בחינת הפן הפסיכולוגי והמחקר בפעילות המוחית המתרחשת בזמן ההתמודדות של הנבדק עם הדילמה. ראוי לציין שרבים מבקרים את הדיון הפשטני בבעיות אתיות מורכבות.

את המתעניינים אני מפנה לתיאור יותר רחב של הנושא במאמר המוזכר לעיל