על חדשנות באומנות וביקור ב – MOMA שלא יישכח

ניו-יורק, ערש החדשנות האומנותית ואשר ממנה תצא תורה לכל רחבי העולם, מאפשרת במגוון התרבותי שהיא מציעה גם לחזור אל הענקים פורצי הדרך של תקופות קודמות. כשהחדשנות הפכה כמעט למטרה בפני עצמה מעין raison d'etre של האומנות, נחמד להזכר בחלוצים שעבורם הכניסה לממסד האומנותי לא היתה כל-כך חלקה כמו היום וקבלה על ידי הקהל הרחב קשה אף יותר. הפעם לא הלכתי רחוק מדי, הסתפקתי ב 100 השנים האחרונות.

ב MOMA בחרתי לשוב ולבקר את האומנות האמריקאית של אמצע המאה שעברה. האקספרסיוניזם של ג'קסון פולוק
ג'קסון פולוק
ג'קסון פולוק
השחור של אד ריינהרדט והלבן של רוברט ריימן
אד ריינהרדט
שחור: אד ריינהרדט
רוברט ריימן
לבן: רוברט ריימן
וה pop-art של ג'ספר ג'ונס, אנדי וורהול ורוי ליכטנשיין
דגל: ג'ספר ג'ונס
דגל: ג'ספר ג'ונס
מרק קמפבל - אנדי וורהול
מרק קמפבל; אנדי וורהול
הנערה הטובעת - ליכטנשטיין
הנערה הטובעת: רוי ליכטנשטיין
הם רק חלק מיצירות התקופה שמוצגות במוזיאון. במשך כ-20 שנה פעלו בארה"ב מספר אומנים אמריקאים ואירופאים בפרץ יצירתיות פוסט-מלחמתית וחדשנות אנטי ממסדית. הם יצרו בסגנונות שונים לגמרי והטביעו את חותמם על האומנות המודרנית. היום האומנות הזו כבר מקובלת ונראית לעיתים אפילו מעט מיושנת אבל בתקופתם הם היו ללא ספק חדשנים.
זה המקום להזכיר חדשנות נוספת, טכנולוגית הפעם. מוזיאון המומה מאפשר לתעד את הביקור ולחזור אליו מהכורסא בבית דרך קישור הנשלח אליך באימייל. הנה המסלול שלי, הכל מדוד, ספור ומתועד.

עבודות של בראק (Georges Braque), פיקסו (Pablo Picasso), גריס (Juan Gris) ולג'ה (Fernand Leger),  הוצגו בתערוכת הקוביזם ב Metropolotan Museum. אומנים אירופאים אלו, מתחילת המאה העשרים, ייסדו את אסכולת הקוביזם האנליטי ובכך פרצו את הדרך לאומנות המופשטת לגווניה השונים.

בראק
בראק
פיקאסו
פיקאסו
חואן גריס
חואן גריס
פרננד לג'ה
פרננד לג'ה

מבחר העבודות שהוצגו בתערוכה איפשר לבחון את תחילתו של הזרם הקוביסטי והתפתחות ההמשגה המופשטת של תיאור העולם אותו ניסו האומנים לבטא באמצעות סגנון זה. מעבר להפשטה הרעיונית שבאה לידי ביטוי בעבודות, היתה בהן התנסות בחומרים וסגנונות חדשים ולא מקובלים. בהחלט ניכרת העבודה המשותפת וההשפעה ההדדית, בייחוד בין בראק ופיקסו. אני משערת שמעבר לתרומה האומנותית היה לשיתוף פעולה זה תרומה בקבלה הממסדית של הזרם הקוביסטי.

ונעבור למחול – מרתה גרהם (Martha Graham) הכוהנת הגדולה של המחול המודרני. להקת מרתה גרהם הציגה בתאטרון ג'ויס מספר עבודות מהתקופה המוקדמת שלה. קשה להאמין שהעבודות שהוצגו נוצרו לפני כ 60-80 שנה, בתקופה בה המחול הקלאסי המסורתי שלט בכיפה. המופע נפתח במחול Lamentation (אבל) משנת 1930. ארבע דקות של מחול שמשאירות אותך המום.

אנדי וורהול בהשפעת מרתה גרהם
אנדי וורהול בהשפעת מרתה גרהם

ואם נחזור להשפעות אומנותיות – הנה ציור של אנדי וורהול בהשראת המחול הזה.

גם יתר היצירות שהוצגו והתפאורות המקוריות של המעצב היפני Isamu Noguchi היו מדהימות ביופיין ובהחלט מקדימות את זמנן.

 

 

 

המוסיקה גם היא לא תצא הפעם מקופחת. התזמורת הפילהרמונית של ניו-יורק אשר אינה קופאת על שמריה ארחה את "אנסמבל דרך המשי" שהקים הצ'לן יו-יו מה. האנסבל הוקם על מנת להעשיר את המוסיקה הקלאסית המערבית ברב תרבותיות של מוסיקת עולם. האנסמבל מורכב מ 11 נגנים מארצות שונות: מהמערב והמזרח, אירופה ואסיה, אשר חברו ליצור מוסיקה מודרנית ששורשיה במוסיקה העממית. השילוב של התזמורת הפילהרמונית הגדולה בעלת האוריאנטציה המערבית והאנסבל הקטן עם כלי הנגינה המיוחדים מביא את מוסיקת העולם אל אולמות הקונצרטים הממוסדים ומרענן את האוירה המעונבת ו"המכובדת" שלהם. במהרה בימינו גם אצלנו, אמן

פינה באוש – הסרט

בהחלט מגיע לסרט הזה להיות הפוסט הראשון בבלוג לאחר שנה של העדרות. הסיבה להיעדרות וגם לחזרה בהמשך.

נתחיל בסרט.

בפתיח  של הסרט מציין וים ונדרס שהסרט הינו עבור פינה, ואכן ראוי להדגיש שהסרט אינו על פינה ועבודתה כי אם עבורה. הסרט הוא מחווה גדולה לכוהנת הגדולה של המחול המודרני. האהבה לפינה וליצירותיה משתקפת בכל אחד מרגעי הסרט, החל מבחירת הריקודים דרך הראיונות עם חברי הלהקה ועד לעיצוב התפאורה, התלבושות והרקע. אם זה בטבע, ברחובות העיר, בחדר או על הבמה האסתטיקה חוגגת. טכנולוגיית התלת-מימד מהווה מרכיב אומנותי מהותי. היא מאפשרת משחק בפרספקטיבות ומוסיפה לרקע עומק שספק אם אפשר להשיג בביצוע בימתי.

הראיונות עם חברי הלהקה מלמדים על להקה רב לאומית אשר חבריה רואים כזכות גדולה את ההשתייכות אליה. הם מעריצים את פינה באוש הערצה גדולה ומרגישים שהם חבים לה את התפתחותם האישית והמקצועית. אני מקנאה קינאה עזה באנשים שחווים חווית יצירה כזו.

אבל יותר מכל הריקודים… איזו כוריאוגרפיה! איזו עוצמה! איזה רגש! אכן מחווה ראויה לאחת הכוראוגרפיות והרקדניות הגדולות שפעלה כמעט חצי מאה.

ולמה חזרתי לכתוב בבלוג? בשנה האחרונה אני מעדכנת מדי פעם חויות שאני עוברת או נושאים מעוררים מחשבה בסטטוס קצר בפייסבוק. אני כותבת משפט או שניים ומרגישה ששחררתי איזה צורך בשיתוף. הפעם, חווית הצפייה בסרט היתה כה חזקה שהרגשתי שכניסה לאתר הסרט, לחיצה על כפתור הלייק, ואפילו הוספת האימרה הבנאלית " סרט אדיר" יגמדו את החוויה. למרות שסביר להניח שהרבה פחות אנשים יחשפו לפוסט בבלוג שלי, אני תמיד אוכל לחזור אליו לטעימות מחודשות. אז אולי יותר בשביל עצמי מאשר בשביל אחרים אני חושבת שאחזור לשתף את חוויותיי היותר משמעותיות בבלוג ולא בפייסבוק.

אנטוניו מרקז – נרקיסיזם צרוף

הפלמנקו, באמצעות מחול מינימליסטי וזמרה מחוספסת, מבטא עומק רגשי ועוצמה חושנית. תנועת ידה של רקדנית הפלמנקו, הבלטת החזה של הרקדן, או השירה הצרודה היוצאת מעומק קרביו של הזמר, וזאת בלווי נקישות הרגליים הקצביות של הרקדנים ומחיאות הכפיים המתלוות למחול, פורטים על נימי הרגש של הקהל ללא צורך באמצעי ביטוי מפורשים ובוטים.

אנטוניו מרקז הינו רקדן בעל יכולות טכניות מרשימות ועוצרות נשימה. אין הרבה רקדנים היכולים לבצע עבודת רגליים כמוהו. אבל מרקז לא מצליח להעביר את החושניות והרגש לקהל. החשיפה המיותרת של חזהו (בהחלט שרירי ומסוקס), והאתנחתאות המבויימות לצורך מחיאות הכפיים של הקהל, עושות רושם שהוא עסוק יותר בריצוי טעמו של הקהל מאשר בביטוי רגשותיו כאומן.

הופעותיו של מרקז מלוות בלהקת נגנים וזמרים מוכשרים ביותר. בביקורו הקודם הופעתה של הלהקה הייתה מחשמלת לא פחות מהופעת המחול. הפעם בחר מרקז להשאיר את המוסיקאים ברקע, וחבל.

אנטוניו, צר לי, אבל זה לא זה, באנו לראות הופעת פלמנקו ולא קרקס.

אינפראדום – להקת המחול הקיבוצית

רמי באר ולהקת המחול הקיבוצית יוצאים שוב במופע עוצר נשימה, אינפראדום. יצירתיות יוצאת דופן בשילוב מוזיקה, תאורה, תילבושות, תפאורה ומעל לכל היכולת המדהימה של הרקדנים יוצרים עולם בדיוני ומופלא, שמזכיר את מטריקס או מלחמת הכוכבים. אסור להחמיץ.