סיור גלריות 4: גלריות בדרום תל-אביב

הסביבה התעשייתית המוזנחת של דרום תל אביב הפכה למרכז לאומנות עכשיווית כאשר יותר ויותר גלריות וסדנאות אומנים מתמקמות בלופטים הענקיים בינות למוסכים ולמפעלים הקטנים. בין הגלריות ניתן למנות את הגלריה של בצלאל, בית בניימיני – גלריה לעבודות קרמיקה, וקצת יותר רחוק את גלריה בניימין, גלרייה חנינאגלריה זיסמן ברחוב הירקון, גלרייה דביר בנמל, וגלריות צדיק, וקיימא באזור שוק הפישפשים. אנו ביקרנו, בהדרכתה של ענת מיכאליס-לוי, בשלוש גלריות כאשר המוטיב של הסיור היה מסורת והתחדשות הבאים לביטוי בציור, צילום, ופיסול. אחד האמנים העכשיוויים המובילים המשלב את שלושת אופני היצירה הינו גבריאל אורוצקו.

1. איבה קיוקו: סיפוורי נייר, גלרייה עינגע, רח' בר-יוחאי 7

Kyokoהמפגש עם העבודות, חלקן עבודות נייר המודבק על בד וחלקן מוביילים ווילונות הנמצאים על גבול עיצוב, משרה שלווה ורכות. האוצרת, בטקסט שלה על התערוכה מסבירה שהאומנית, בשנות השבעים לחייה, משלבת בעבודתה את האומנות המסורתית היפנית עם השפעות של אומנות המופשט האמריקאית משנות השישים. ניתן להזכיר בהקשר זה את רוברט רימן וקליפורד סטיל. היא משתמשת בצבעים רכים ועובדת תוך שימוש בשכבות נייר העשוי מסיבים של עץ תות המשולבות בנייר ממוחזר מתוך כתבים עתיקים.

2. מה שרואים מכאן ! שלושה צלמים, גלרייה קונטפוררי בבעלות איש העסקים רוני פורר ברח' הרצל 117

תערוכה קבוצתית של שלושה צלמים, שאצרה טלי תמיר, משקפת את הפן היותר מסורתי של הצילום – הצילום כציור. הצלמים שהזכירה ענת כאומנים להתייחסות הם: וולפגנג טילמנס, ז'אן-מרק בוסטמנטה, ותומס שטרוט. בתערוכה ניתקלנו בדוגמא לטביעת אצבעה של האוצרת כאשר היא משבצת את אחת התמונות של רמי צלקה באזור התצוגה של ניצן מקובר, שהיה בקומה העליונה, על מנת לקשור את שלושת האומנים לכלל תערוכה אחת

Yardenנורית ירדן: במרחק הליכה, יוצרת בצילומיה דימויים יום יומיים. ברוב המקרים היא מצלמת מצב קיים, אם כי לפעמיים היא סמי-מעצבת את הסביבה, כמו במקרה של כרטיסי נערות הליווי שהניחה על שמשות המכוניות. היא משתמשת באומנות לאמירה פוליטית / חברתית.

Zalka

רמי צלקה: הזמנה למחול, גם הוא מצלם נופים כהוויתם למרות שהוא מצליח לתפוס את הרגע והתאורה שיוצרים תחושה של מניפולציה לאחר מעשה. משמעות השם? אולי מחול של קופמוזיציות? תיבות התאורה שהוצגו הזכירו את עבודותיו של ג'ף וול.

Nitzan

ניצן מקובר: מבחוץ. תערוכה מאוד אישית, צילומים של פינות בבית האומנית כאשר בכל צילום היא משבצת באחת התמונות התלויות בחדר צילום של נוף מבחוץ. בשיחה עם האומנית היא הסבירה שהיא אינה מזיזה חפצים בסצינה אלא מזיזה את עצמה על מנת לתפוס את הזוית הרצויה לה.

3. זוהר גוטסמן: סינדרום קררה, גלריה רוזנפלד, שביל המפעל 1

Gutesmanגוטסמן משחק בפסליו עם חומרים שונים: שיש, מסטיק בזוקה, גבינה, עץ, ברונזה ועוד. נפגשנו עם האומן שהסביר את עבודתו. חשוב לו תהליך היצירה של הפסל לא פחות מהפסל עצמו. למשל הוא רצה שיהיו בפסל סימני ירי ולכן לקח את הפסל למטווח ולא קדח בו חורים בסטודיו. הוא נהנה לראות את פסליו משתנים גם לאחר שהוא מסיים אותם. באמצעות הפסלים הוא מנסה ליצור מעורבות חברתי שלו עם הסביבה אבל גם של הצופים עם העבודה – למשל לאכול את פסלי הגבינה שלו. הוא חושב שיש הומור בעבודתיו למרות שלכאורה חלקם משדרים מורבידיות. באספקט זה מתכתבת התערוכה עם עבודותיו של מאוריציו קטלן. תמונת החיבוק של הפסל קשרה את כל שראינו בסיור: צילום, פיסול, ומיצב והחזירה אותנו שוב לגבריאל אורוצקו.

ושוב את אוירת הסיור קלטה עבורנו גייל בתמונות 

סיור גלריות 3: גלריית הקיבוץ וגלריה גבעון

הפעם ביקרנו בשתי גלריות: גלריית הקיבוץ, ברח' דב הוז 25, וגלריית גבעון, ברח' גורדון 35. גלריית גבעון, בניהולה של נעמי גבעון קיימת משנת 1974, הינה גלרייה מבוססת ובעלת שם בארץ ובעולם, ברשותה ציורים רבים מנכסי צאן הברזל של האומנות הישראלית, והיצירות המצגות בה נמכרות בסכומים גבוהים. גלריית הקיבוץ הינה גלריה נחשבת במימון של קרנות ציבוריות. האוצרת של הגלריה הינה יעל קיני.

1. ממוללת – תערוכה קבוצתית של שלוש אומניות: נורית גור-לביא, נעה רז-מלמד ונועה שניידר, גלריית הקיבוץ

התערוכה הינה של שלוש אומניות שונות, מעין שלוש תערוכות יחיד, כל אחת בעלת אופי שונה אך קיימת זיקה בין התערוכות. הן כולן משקפות את עולמן של האומניות וחוויות שעברו, מעין זרם תודעה.

Gur-Laviנורית גור לביא מציירת פרחי בר על צלחות. האמנית נוהגת לאסוף ולקלטלג בדקדקנות צמחי בר. את ההשראה לציור הצלחות קבלה האומנית בביקור במוזאון של משפחת דה-קמונדו בפריז, שם נמצא אוסף של צלחות כליהן מצוירות ציפורים. ענת הזכירה בהקשר זה את המיצב  בדם ליבי של משה גרשוני, שמטפל בנושא שונה לגמרי, השואה, אך גם הוא משתמש בצלחות כאמצעי לביטוי אומנותי.

Noaנעה רז-מלמד יצרה בגלריה את חדר הפלאים האישי שלה. חדר פלאים ידוע עוד מהמאה ה-18 וה-19 כחדר בו הציגו אנשים, עשירים בעיקר, באופן אקלטקטי פריטים אותם אספו. שימוש בחדר פלאים ככלי לביטוי אישי נפוץ באומנות העכשיוית. לעיתים האומנים מאפשרים לצופה להסתובב בחדר, כמו בעבודה זו של נועה, ולעיתים הם מאפשרים לו רק להציץ מבחוץ כמו במקרה של האומן הנודע מרק דיון, שעבודתו מותקנת במוזיאון ישראל. אלמנט נוסף המופיע בעבודתה של נועה הוא ה memento mori, האיזכור, באמצעות אפקטים שונים ביצירה, לכך שכולנו בני תמותה.

Naomiבעבודתה של האומנית השלישית, נעמי שניידר, אנו נתקלים באפקט האובססיבי, שגם הוא משמש כטכניקה חשובה באומנות העכשיות. בציוריה אנו רואים משחק בין הפוזיטיב והנגטיב בין מה שקיים למה שנותר לאחר השיעתוק.

2. עתר גבע – ציור, גלריה גבעון

Atarעתר גבע מצייר ציור מופשט לגמרי כאשר הציור מייצג אך ורק את עצמו ושום דבר מחוצה לו. בציור המופשט ניתן כבוד לצבע ולחומר. האומנים החלוצים של הציור המופשט הינם ג'קסון פולוק ומרק רותקו שפעלו בארה"ב באמצע המאה העשרים. מעניין להזכיר שבעוד שנורית גור-לביא טענה שכל האומנות בנויה על השוואות והשפעות הרי שעתר גבע התנגד לנסיון להשוות את עבודותיו לעבודות של אומנים אחרים. האם זה הבדל מיגדרי?

והתמונות של גייל בקישור זה מביאות לנו זוית אחרת של הסיור

קפיצה קטנה לברלין

אם הגעתי לברלין לפגישת פרויקט ואני נאלצת להתמודד עם הקור והשלג, לא נטעם קצת מהדברים הטובים שיש לברלין להציע?

one-oneמוזיאון KW לאומנות עכשוית מציג את התערוכה "אחד על אחד" one on one. בתערוכה מוצגים 17 מוצגים, כל אחד בחדר סגור מיועד לצופה אחד. המבקר במוזיאון מקבל שלט "נא לא להפריע" אותו הוא תולה על דלת החדר בו הוא נמצא. יתר המבקרים עומדים בחוץ ומחכים בסבלנות לתורם. מאד אירופאי. מעניין אם השיטה היתה עובדת בארץ.

התערוכה מעניינת הן מבחינת המוצגים והן מבחינת חווית הצופה. בחלק מהחדרים אתה חווה תחושה של ניכור או קלסטרופוביה. בחדר אחד  ניתנת לך האפשרות להציץ לחדר אחר. יש חדרים בהם אתה אתה יכול לפעול על המוצג מבלי שאף אחד מסתכל – מותר? אסור? תעשה דווקא? לפעמים החדר ריק, לפעמים החדר מלא המון מוצגים קטנים שדורשים זמן להתבוננות אבל בחוץ מחכים אנשים. לא נעים? מה אכפת לי, שיחכו. מחדר אחר אתה שומע נגינה. הנגנים מפסיקים לנגן ברגע שאתה נכנס. הפרעת להם? דוקא הם גרמו לי רצון לעמוד סתם כך בחדר על מנת שלא ינגנו. מעבר לתחושות שמעביר כל אחד מהמוצגים, והפעם משום מה הייתי במצב רוח דווקאי, נהנית מעצם ההתנהלות בתערוכה. האם לחכות ליד חדר תפוס? כמה זמן הוא בפנים? למה הוא לא מתחשב? אלך בינתיים לחדר פנוי, אבל אז אפסיד את התור. למשל ויתרתי על חדר שמחצה לו עמדו כארבעה אנשים. היה כתוב שבפנים מוצג וידאו באורך של 10 דקות, ונשמעו דפיקות בדומה ל MRI. הם מתכוונים לחכות חצי שעה? הם התחלקו על השכל? אחד אפילו עמד וקרא ספר. Come on זה בסך הכל מוצג אחד במוזיאון.

בקיצור, אחלה חוויה

nefrtitiבנוסף, חזרתי 3500 שנה אחורנית והלכתי לבקר את היפה בנשים, נפרטיטי. Neues Museum, מקום משכנה הקבוע מקיים תערוכה לכבוד 100 שנה לגילויה או שדידתה, תלוי מהי נקודת המבט שלך. מעבר לתערוכת אוסף המוצגים מחפירות תל-עמרנה, שנאספו ממספר מוזיאונים, מעניין גם היה לראות את השיחזור שנעשה למוזיאון שנפתח מחדש לפני כשלוש שנים. לטעמי השיחזור מצליח לשמר את המראה ההיסטורי של המוזיאון תוך שילוב של בניה חדשה, בעיקר במקום אזורים שנהרסו לגמרי במלחמת העולם השניה, באופן שמבטא היטב את התחושה שאכן משהו עבר על המוזיאון הזה מאז שנבנה באמצע המאה ה -19.

סיור גלריות 2: גלריות בסביבת רחוב בן יהודה

הפעם ביקרנו עם ענת מיכאליס-לוי בשלוש גלריות באזור רחוב בן יהודה. ברחוב בן-יהודה והרחובות הסמוכים לו ממוקמות כ -15 מהגלריות הישראליות החשובות. קהילת האומנות הפלסטית בארץ, כמו גם בעולם, הינה קהילה עם קודים פנימיים מוגדרים ולקשרים בין האומנים, האוצרים ובעלי הגלריות יש משמעות אומנותית. בסיור הפעם שמה ענת דגש על אספקטים של הטקסטורה של הציור ואופן מריחת הצבע, מה הם מבטאים מבחינתו של הצייר ואיך הם משפיעים על חויית המתבונן.

gerstein1. דוד גרשטיין – אוסף ואיגור סמירנוב – לקום וללכת בגלריה גרשטיין רח' בן יהודה 99

דוד גרשטיין כאמן נמצא על קו התפר בין אמנות מוזיאלית ומסחרית. הסגנון שלו, הצבעוניות והתנועה מנגישים את העבודה שלו גם לקהל הרחב. בגלריה שלו אנחנו יכולים למצוא יצירות יחודיות בסגנונות שונים אותן הוא יוצר בעצמו, במספר עותקים מצומצם, ומצד שני אנחנו מוצאים את עבודותיו המיוצרות באופן תעשייתי בהרבה חנויות למתנות במחירים הפונים לחובבי אומנות שאינם מהעשירון העליון. העממיות באה לידי ביטוי גם באופן שבו הוא בוחר לפרסם את עבודותיו. האתר האישי שלו מהווה במה לפירסום עבודותיו המסחריות ולגלריה שלו אין אתר כי אם רק דף בפייסבוק. smirnovבגלריה שלו נוהג דוד גרשטין לארח אומנים, והפעם הוא אירח את איגור סמירנוב. בעבודתו הוא מציג סמירנוב סידרה של תמונות, מעין סרט, שבו הוא מתאר את עצמו ואת הפעולות אותן הוא מבצע מהרגע שהוא מתעורר עד אשר הוא יוצא מהבית. למרות שלכל אחת מהתמונות יש זכות קיום בפני עצמה, האופן שבו הן מוצגות כמכלול יוצר אימפקט הרבה יותר חזק

Sharon_p2. שרון פוליאקין – טול קורה בגלריה גורדון רח' בן יהודה 95

בתערוכה זו מתארת שרון את עבודתה בסטודיו. התערוכה משקפת את הקושי שהיא חווה בזמן היצירה. הסטודיו מהווה עבורה מעין שדה קרב והיא עובדת בו כפועל קשה יום ומבצעת את כל העבודה, בין אם ציור או עבודות מסגרות בעצמה. העבודות שלה שזורות אובקטים מהסטודיו, כגון שפופרות צבע אותן היא מעמידה כמו חיילים , אונקלים, כלים,  או פרחים. האובייקט הדומיננטי בתערוכה הנוכחית הינו פסנתר אותו הביאה לסטודיו על מנת לפרק אותו ולשלב את חלקיו כחלק מהפסלים או כאלמנטים בציור. שרון מתייחסת רבות לתולדות האומנות ובציוריה ניכרים קווים שבורים, חריטות ומריחות צבע חזקות המבטאות כוח, עוצמה וקושי. בחלק מהביקור הצטרפה אלינו האומנית. גם בפעם הזו כמו גם בסיור הקודם היה מעניין לצפות בדיאלוג המפורש והמובלע בין האומנית והמדריכה. עושה רושם שהאומנים מעמידים את עצמם בצד ולא מתערבים בפרשנות הניתנת לעבודתם. אולי זה אפילו מעניין אותם לראות מה קורה לעבודה שלהם כאשר היא יוצאת למרחב הציבורי.

meyer3. יגאל מאייר – טבע לא דומם בגלריה נלי אמן רח' גורדון 26

יגאל מאייר חי ויוצר בישוב כליל בצפון. בתערוכה מוצגים ציורי נוף קלילים, בגוונים בהירים המשקפים את התפעמותו מהנוף הסובב אותו. הנוף נראה לכאורה סתמי, לא ממש ישראלי, אבל זה מאפשר לאומן לשקף את תחושותיו באופן יותר חופשי

בסביבה בה הסתובבנו מתרחשת סצינת אומנות פעילה ותוססת. רשימה חלקית של גלריות הפועלות באזור ובהן לא ביקרנו הן:

גלירה דביר ברח' נחום 11 – מאושיות האומנות הישראלית. לגלריה סניפים נוספים ביפו

גלריה גבעון ברח' גורדון 35

גלרית הקיבוץ ברח' דב הוז 25

גלריה בינט ברח' פרישמן 15 – גלריה חשובה שהחליטה לעבור למכירות באינטרנט וחלק מאומניה עברו לגלריות אחרות

גלריה אנג'ל ברח' גורדון 26

גלריה טובה אוסמן – ברח' בן יהודה 100

סיור גלריות 1: גלריות בשד' רוטשילד

חוויות מהסיור הראשון בסדרת סיורי הגלריות בהדרכתה של ענת מיכאליס-לוי שהתקיים באזור שדרות רוטשילד. ביקרנו בשלוש תערוכות:

Noga1. נגה אנגלר – מעגלים של זמן בגלרית נגא, רח' אחד העם 60

ציורי שמן על בד, נופים וחללים ארכיטקטונים. ניכרות בציוריה של נגה השפעות של דירר, הצבע האדום של טיציאן המשולב בצבעי השמנת השולטים, והשבירה הסיזאנית. שוחחנו עם האומנית שתיארה את תהליך העבודה שלה ואת ההשפעות של המילה הכתובה, שיריו של אבות ישורון וכתביו של פרימו לוי.

בהקשר לעבודותיה ענת הזכירה אומנים נוספים בני דורה: Thomas Scheibitz ו Cecily Brown

מנאל2. מנאל מחמיד – אנא מין הונא (אני מכאן) בגלרית ג'ולי מ., רח' בצלאל יפה 10. מנהל הגלריה עודד שתיל

מיצב פוליטי של ערביה ישראלית המגדירה את עצמה כפלסטינאית.

בהקשר לעבודתה ענת הזכירה את האומנים ז'אק ג'אנו ו Tobias Rehberger  Katharina Fritsch  מונה חאטום

Tal Mazliah3. טלי מצליח – הליקופטרים, גלרית אלון שגב, שד' רוטשילד 6

אומנית "אובססיבית" מציירת אקספרסיבי / מינימליסטי. חיה בכפר עזה, מאוד מחויבת לעבודתה, לא מנסה ליחצן או למכור את עצה

בהקשר לעבודתה הזכירה ענת את זרם ה art brut , האומנות של האאוטסיידרים. האומנים המרכזיים בזרם הזה הם Adolf Wolfli  והאוסף של הפסיכיאטר  הנס פריצהורן. מבקר האומנות מאיר אגסי הקדיש לזרם הזה גליון שלם בכתב העת סטודיו, תחת הכותרת מלון אוטופיה דיסטופיה

התמונות של גייל בקישור זה מביאות לנו זוית אחרת של הסיור

ביקור במוזיאון והרהור על הזמן האבוד

סוף סוף ביקרתי במוזיאון ישראל המחודש. התוצאה של השיפוץ נהדרת, לא מתלהמת ונותנת כבוד ליצירות האומנות. התכנון האדריכלי של האזור החדש מתכתב יפה עם החלק הישן ומצליח לשמור על הייחוד הארכיטקטוני שהקנה לו אל מנספלד.  למרות מזג האויר הערפילי ואולי בגללו, הסיור בגן הפסלים המעוצב עם נגיעות יפניות המשתלבות בנוף הירושלמי השלים את ההנאה מהמוזיאון.

נעבור למוצגים עצמם. התעמקתי בשתיים מהתערוכות במוזיאון: פנס הקסם, אוסף הרכישות החדשות של אמנות עכשיווית, ובדווקא – אומני אוונגרד יהודים מרומניה. משתיהן נהניתי הנאה מרובה. בתערוכת פנס הקסם אני רוצה לציין את העבודה של אדריאן פאצ'י: באמצעות מראה. זוהי יצירת וידיאו שבאמצעותה פאצ'י מצליח להמחיש את האשליה השבירה של ראייתנו את העולם, או אולי את השבירות של עולם הילדות ויחסי הגומלין בין ההשתקפות הפסיבית שלנו בעולם וההקרנה האקטיבית שלנו על העולם. בתערוכת האומנים הרומנים היהודים הופתעתי לגלות שדווקא ברומניה היה ריכוז  של מספר ציירים יהודים מרשימים שאת כולם, מלבד מרסל ינקו, לא הכרתי.

ולמה הזמן האבוד?

בעודי מסיירת בתערוכה עלה בי ההרהור שלאחרונה מתרבים בתערוכות מיצגי הוידאו ומוצגים אלו יוצרים למבקר קושי מסוים להקיף את התערוכה ולהתרשם מעבודתו של האומן. עבודת וידאו קצרה יחסית אורכה כ 8-10 דקות ונצא כמובן מנקודות הנחה שיש משמעות לזמן במיצג וידאו ולכן, על מנת להתרשם מעבודה יש לצפות בה מתחילתה ועד סופה. נניח שבממוצע הצופה מגיע למוצג באמצע ההקרנה. גם אם נניח שהצופה יצפה ביצירה עד סופה, הרי שבדרך כלל הוא לא ישאר לצפות בקטע הראשון אותו החמיץ, וגם אם כן הצפיה תצא מהקשר. ולכן על מבקר המעוניין להתעמק בתערוכה המכילה מספר מיצגי וידאו לבלות זמן רב בתערוכה, מיגע, או לרפרף בין המוצגים ולצפות בחלקים שהוצאו מהקשרם, שיטחי ומתסכל.

נ.ב. האמת היא שנסעתי לירושליים להצטרף לפעילות של המשמר החברתי בכנסת ולהכנס לישיבת המליאה אבל הם לא היו שם אז ויתרתי 😦

קנדינסקי רטרוספקטיבה – מוזיאון גוגנהיים ניו-יורק

Kandinskyבתערוכה מוצגות עבודות שצוירו לאורך כל שנות יצירתו של קנדינסקי. עבודתו של קנדינסקי עשירה מאד בצבע וצורה ואסתטית ביותר, אך אני לא מוצאת בה גיוון אומנותי רב. בתערוכה ניתן לראות בברור את המעבר של קנדינסקי מהסיגנון הפיגורטיבי ביצירתו המוקדמת (תקופת מוסקבה) לעבודות המופשטות יותר, העשירות בצבע בעשור הראשון של המאה העשרים (מינכן). סיגנונו של קנדינסקי בתקופה זו תואם ומושפע מסיגנון הציור והפיסול המהפכני שהובל ע"י פיקסו והאסכולה הפריזאית. בתקופה זו קנדינסקי מנסה בעבודה משותפת עם שנברג לקשור בין הצבע המופשט מהצורה, והצליל במוזיקה הא-טונאלית כאמצעים שונים לביטוי תוכן אומנותי דומה. לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם המעבר לגרמניה להוראה בבית הספר של הבאוהאוס, ניתן להבחין איך מהתמקדות בצבע כמוטיב מרכזי בציוריו, עובר קנדינסקי לעבודה עם גופים גאומטרים מדויקים. בשנותיו האחרונות בפריז משתמש קנדינסקי בצורות אמורפיות, כאשר לכל אורך השנים נשמרת הצבעוניות והאסתטיקה בציוריו. אישית, אני מעדיפה את עבודותיו מהתקופה המוקדמת יותר, בהם הצבע דומיננטי אך גם הצורה מכילה אלמנטים פיגורטיבים, אקספרסיוניסטים.

קנדינסקי החל את חייו הבוגרים כעו"ד ובשנות השלושים לחייו החליט שיעודו כאומן ולא כעו"ד. הערכתי נתונה לאנשים ההולכים אחרי נטיות ליבם תוך ויתור על חיי נוחות.

אבל… קנדינסקי פעל בתקופה הסוערת של המחצית הראשונה של המאה העשרים. שתי מלחמות עולם, מיליוני אנשים שמתו או נעקרו מבתיהם, מהפכה ברוסיה ומשטרים עריצים שגרמו לסבל המוני בעולם המערבי, כאשר חלקו לא פסח על קנדינסקי.מוזר מאד שכל הארועים האלו לא משתקפים בעבודתו. הצופה בעבודות המוצגות בסדר כרונולוגי לא מבחין בסערות ההיסטוריה המשתקפות מהן, מלבד במגבלות טכניות הנובעות ממחסור בחומרים. וסילי האם חיית בבועה? האם אומן אמיתי יכול לנתק בין יצירתו האומנותית וחיי היום יום?