ביקור במוזיאון והרהור על הזמן האבוד

סוף סוף ביקרתי במוזיאון ישראל המחודש. התוצאה של השיפוץ נהדרת, לא מתלהמת ונותנת כבוד ליצירות האומנות. התכנון האדריכלי של האזור החדש מתכתב יפה עם החלק הישן ומצליח לשמור על הייחוד הארכיטקטוני שהקנה לו אל מנספלד.  למרות מזג האויר הערפילי ואולי בגללו, הסיור בגן הפסלים המעוצב עם נגיעות יפניות המשתלבות בנוף הירושלמי השלים את ההנאה מהמוזיאון.

נעבור למוצגים עצמם. התעמקתי בשתיים מהתערוכות במוזיאון: פנס הקסם, אוסף הרכישות החדשות של אמנות עכשיווית, ובדווקא – אומני אוונגרד יהודים מרומניה. משתיהן נהניתי הנאה מרובה. בתערוכת פנס הקסם אני רוצה לציין את העבודה של אדריאן פאצ'י: באמצעות מראה. זוהי יצירת וידיאו שבאמצעותה פאצ'י מצליח להמחיש את האשליה השבירה של ראייתנו את העולם, או אולי את השבירות של עולם הילדות ויחסי הגומלין בין ההשתקפות הפסיבית שלנו בעולם וההקרנה האקטיבית שלנו על העולם. בתערוכת האומנים הרומנים היהודים הופתעתי לגלות שדווקא ברומניה היה ריכוז  של מספר ציירים יהודים מרשימים שאת כולם, מלבד מרסל ינקו, לא הכרתי.

ולמה הזמן האבוד?

בעודי מסיירת בתערוכה עלה בי ההרהור שלאחרונה מתרבים בתערוכות מיצגי הוידאו ומוצגים אלו יוצרים למבקר קושי מסוים להקיף את התערוכה ולהתרשם מעבודתו של האומן. עבודת וידאו קצרה יחסית אורכה כ 8-10 דקות ונצא כמובן מנקודות הנחה שיש משמעות לזמן במיצג וידאו ולכן, על מנת להתרשם מעבודה יש לצפות בה מתחילתה ועד סופה. נניח שבממוצע הצופה מגיע למוצג באמצע ההקרנה. גם אם נניח שהצופה יצפה ביצירה עד סופה, הרי שבדרך כלל הוא לא ישאר לצפות בקטע הראשון אותו החמיץ, וגם אם כן הצפיה תצא מהקשר. ולכן על מבקר המעוניין להתעמק בתערוכה המכילה מספר מיצגי וידאו לבלות זמן רב בתערוכה, מיגע, או לרפרף בין המוצגים ולצפות בחלקים שהוצאו מהקשרם, שיטחי ומתסכל.

נ.ב. האמת היא שנסעתי לירושליים להצטרף לפעילות של המשמר החברתי בכנסת ולהכנס לישיבת המליאה אבל הם לא היו שם אז ויתרתי 😦

קנדינסקי רטרוספקטיבה – מוזיאון גוגנהיים ניו-יורק

Kandinskyבתערוכה מוצגות עבודות שצוירו לאורך כל שנות יצירתו של קנדינסקי. עבודתו של קנדינסקי עשירה מאד בצבע וצורה ואסתטית ביותר, אך אני לא מוצאת בה גיוון אומנותי רב. בתערוכה ניתן לראות בברור את המעבר של קנדינסקי מהסיגנון הפיגורטיבי ביצירתו המוקדמת (תקופת מוסקבה) לעבודות המופשטות יותר, העשירות בצבע בעשור הראשון של המאה העשרים (מינכן). סיגנונו של קנדינסקי בתקופה זו תואם ומושפע מסיגנון הציור והפיסול המהפכני שהובל ע"י פיקסו והאסכולה הפריזאית. בתקופה זו קנדינסקי מנסה בעבודה משותפת עם שנברג לקשור בין הצבע המופשט מהצורה, והצליל במוזיקה הא-טונאלית כאמצעים שונים לביטוי תוכן אומנותי דומה. לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם המעבר לגרמניה להוראה בבית הספר של הבאוהאוס, ניתן להבחין איך מהתמקדות בצבע כמוטיב מרכזי בציוריו, עובר קנדינסקי לעבודה עם גופים גאומטרים מדויקים. בשנותיו האחרונות בפריז משתמש קנדינסקי בצורות אמורפיות, כאשר לכל אורך השנים נשמרת הצבעוניות והאסתטיקה בציוריו. אישית, אני מעדיפה את עבודותיו מהתקופה המוקדמת יותר, בהם הצבע דומיננטי אך גם הצורה מכילה אלמנטים פיגורטיבים, אקספרסיוניסטים.

קנדינסקי החל את חייו הבוגרים כעו"ד ובשנות השלושים לחייו החליט שיעודו כאומן ולא כעו"ד. הערכתי נתונה לאנשים ההולכים אחרי נטיות ליבם תוך ויתור על חיי נוחות.

אבל… קנדינסקי פעל בתקופה הסוערת של המחצית הראשונה של המאה העשרים. שתי מלחמות עולם, מיליוני אנשים שמתו או נעקרו מבתיהם, מהפכה ברוסיה ומשטרים עריצים שגרמו לסבל המוני בעולם המערבי, כאשר חלקו לא פסח על קנדינסקי.מוזר מאד שכל הארועים האלו לא משתקפים בעבודתו. הצופה בעבודות המוצגות בסדר כרונולוגי לא מבחין בסערות ההיסטוריה המשתקפות מהן, מלבד במגבלות טכניות הנובעות ממחסור בחומרים. וסילי האם חיית בבועה? האם אומן אמיתי יכול לנתק בין יצירתו האומנותית וחיי היום יום?