אנטוניו מרקז – נרקיסיזם צרוף

הפלמנקו, באמצעות מחול מינימליסטי וזמרה מחוספסת, מבטא עומק רגשי ועוצמה חושנית. תנועת ידה של רקדנית הפלמנקו, הבלטת החזה של הרקדן, או השירה הצרודה היוצאת מעומק קרביו של הזמר, וזאת בלווי נקישות הרגליים הקצביות של הרקדנים ומחיאות הכפיים המתלוות למחול, פורטים על נימי הרגש של הקהל ללא צורך באמצעי ביטוי מפורשים ובוטים.

אנטוניו מרקז הינו רקדן בעל יכולות טכניות מרשימות ועוצרות נשימה. אין הרבה רקדנים היכולים לבצע עבודת רגליים כמוהו. אבל מרקז לא מצליח להעביר את החושניות והרגש לקהל. החשיפה המיותרת של חזהו (בהחלט שרירי ומסוקס), והאתנחתאות המבויימות לצורך מחיאות הכפיים של הקהל, עושות רושם שהוא עסוק יותר בריצוי טעמו של הקהל מאשר בביטוי רגשותיו כאומן.

הופעותיו של מרקז מלוות בלהקת נגנים וזמרים מוכשרים ביותר. בביקורו הקודם הופעתה של הלהקה הייתה מחשמלת לא פחות מהופעת המחול. הפעם בחר מרקז להשאיר את המוסיקאים ברקע, וחבל.

אנטוניו, צר לי, אבל זה לא זה, באנו לראות הופעת פלמנקו ולא קרקס.

אינפראדום – להקת המחול הקיבוצית

רמי באר ולהקת המחול הקיבוצית יוצאים שוב במופע עוצר נשימה, אינפראדום. יצירתיות יוצאת דופן בשילוב מוזיקה, תאורה, תילבושות, תפאורה ומעל לכל היכולת המדהימה של הרקדנים יוצרים עולם בדיוני ומופלא, שמזכיר את מטריקס או מלחמת הכוכבים. אסור להחמיץ.

לוחם של אהבה – כשהשלום פוגש את המציאות

Dahka circusמתוך אמונה ביכולתו של הצחוק לגעת באנשים ולקרב לבבות, הקימו עומר דלומי וחבריו מהארץ ומחו"ל (ומוחמד משועפט) את קרקס דאחקה, קרקס  במתכונת הקרקסים הנודדים של פעם. במשך כחודש הם חיו בחורשה בחיק הטבע ועבדו על גיבוש הלהקה והתוכנית. לאחר מכן הם יצאו לסיור שנמשך כחודש ברחבי הארץ והגדה המערבית. יואב קליינמן ועידו גלס ליוו אותם לאורך התקופה ויצרו את הסרט הדוקומטארי לוחם של אהבה – כשהשלום פוגש את המציאות.

השתתפתי במפגש עם עומר ועידו שהתקיים באוניבריטסת חיפה. במפגש הוקרן הסרט בליווי הערות והארות של עומר ועידו. בסיומו של המפגש נערך דיון עם הקהל.

יוצרי הסרט ליוו את הפרויקט, תוך התבוננות לא מתערבת, מתחילת ההתארגנות ועד לפירוק הלהקה. הסרט מתאר חלום והתפקחות, והוא מגיע לשיאו המרגש כאשר לקראת סיום המסע אומר עומר לאביו שכעת הוא מבין שלא תמיד ניתן להגיע לאנשים שאליהם אתה רוצה להגיע, ויש פערים שלא ניתן לגשר עליהם.

רובו של הדיון שנערך בסיום ההקרנה נסוב סביב ההתמודדות של עומר והקבוצה עם החלום ושיברו. כאן ברצוני להביא רק נקודה אחת שעלתה לדיון. כאשר נשאל עומר אם אינו רואה סתירה בין עיסוקו כטייס המשתייך לחיל המפגיז מטרות אזרחיות בעזה, לבין עיסוקו כליצן המופיע בפני ילדים בשטחים, ענה שמתחילת שרותו הצבאי ועד היום בחר להתמודד עם הקונפליקט ולא לברוח ממנו. הדיכוטומיה בין שני העולמות בלטה ביחוד באחד הקטעים בסרט, בו משתתפת החבורה בחפלה שאורגנה ע"י חבריהם מהשטחים. תוך כדי המסיבה אומר עומר למצלמה שלמרות תחושת הקירבה הקיימת באותו רגע בין המשתתתפים, ברור לכולם שהם חיים בשני עולמות שונים ומחר כל אחד יחזור לעולם שלו, ועולם כמנהגו נוהג. בדיון ציין עומר כי שני העולמות הם חלק מחייו, והמעט שהוא יכול לעשות זה לתרום לשניהם ולקוות שלתרומה זו תהיה השפעה ולו מזערית על בניית הגשר.  מרגשת ביותר היתה תגובתו של משתתף ערבי בדיון, שאמר שהמקום שבו עומר נמצא בו זה המקום להיות בו, שרק מהמקום הזה יש סיכוי לבנות גשר, והלוואי ועוד הרבה אנשים משני המחנות היו נמצאים במקום הזה.

גם עידו וגם עומר הדגישו שהסרט לא מצליח להעביר את המכלול והדקויות של החוויה שעברו, מה שכנראה נכון עבור כל סרט דוקומנטרי. ברצוני להוסיף שגם הרשימה הזו לא מצליחה להעביר את  המכלול והדקויותשל  החוויה שלי מהמפגש.

קנדינסקי רטרוספקטיבה – מוזיאון גוגנהיים ניו-יורק

Kandinskyבתערוכה מוצגות עבודות שצוירו לאורך כל שנות יצירתו של קנדינסקי. עבודתו של קנדינסקי עשירה מאד בצבע וצורה ואסתטית ביותר, אך אני לא מוצאת בה גיוון אומנותי רב. בתערוכה ניתן לראות בברור את המעבר של קנדינסקי מהסיגנון הפיגורטיבי ביצירתו המוקדמת (תקופת מוסקבה) לעבודות המופשטות יותר, העשירות בצבע בעשור הראשון של המאה העשרים (מינכן). סיגנונו של קנדינסקי בתקופה זו תואם ומושפע מסיגנון הציור והפיסול המהפכני שהובל ע"י פיקסו והאסכולה הפריזאית. בתקופה זו קנדינסקי מנסה בעבודה משותפת עם שנברג לקשור בין הצבע המופשט מהצורה, והצליל במוזיקה הא-טונאלית כאמצעים שונים לביטוי תוכן אומנותי דומה. לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם המעבר לגרמניה להוראה בבית הספר של הבאוהאוס, ניתן להבחין איך מהתמקדות בצבע כמוטיב מרכזי בציוריו, עובר קנדינסקי לעבודה עם גופים גאומטרים מדויקים. בשנותיו האחרונות בפריז משתמש קנדינסקי בצורות אמורפיות, כאשר לכל אורך השנים נשמרת הצבעוניות והאסתטיקה בציוריו. אישית, אני מעדיפה את עבודותיו מהתקופה המוקדמת יותר, בהם הצבע דומיננטי אך גם הצורה מכילה אלמנטים פיגורטיבים, אקספרסיוניסטים.

קנדינסקי החל את חייו הבוגרים כעו"ד ובשנות השלושים לחייו החליט שיעודו כאומן ולא כעו"ד. הערכתי נתונה לאנשים ההולכים אחרי נטיות ליבם תוך ויתור על חיי נוחות.

אבל… קנדינסקי פעל בתקופה הסוערת של המחצית הראשונה של המאה העשרים. שתי מלחמות עולם, מיליוני אנשים שמתו או נעקרו מבתיהם, מהפכה ברוסיה ומשטרים עריצים שגרמו לסבל המוני בעולם המערבי, כאשר חלקו לא פסח על קנדינסקי.מוזר מאד שכל הארועים האלו לא משתקפים בעבודתו. הצופה בעבודות המוצגות בסדר כרונולוגי לא מבחין בסערות ההיסטוריה המשתקפות מהן, מלבד במגבלות טכניות הנובעות ממחסור בחומרים. וסילי האם חיית בבועה? האם אומן אמיתי יכול לנתק בין יצירתו האומנותית וחיי היום יום?