איך זה מרגיש לגעת בים פעם ראשונה בחיים?

הצטרפתי לאחד מימי הים לנשים ולידים פלסטינאים המאורגנים ע"י נשות הים. היטיב לתאר את החויה יונתן זייגן שגם הוא השתתף ביום זה:

היום הזה התחיל בשבילי לפני מספר שנים כששמעתי ידיעות על נשים יחידות שבאופן פרטני הביאו פלסטינאים לראות ים. לי יש עניין ואמון אינסטנקטיביים בפרוייקטים של נשים לטובת נשים (וילדים). מיד אמרתי לעצמי שאקח חלק בפרויקט כשתציג עצמה ההזדמנות בפני, אמרתי ושכחתי. מאז לקחתי חלק בפעילויות שונות (רבנים לזכויות אדם\שומרי משפט, שוברים שתיקה, לוחמים לשלום). בכולן הושם דגש על שורשיות, על מפגש ישיר ועל עשייה פשוטה שחזקה מכל אמירה פוליטית מופשטת. הספקתי גם "לשכוח" מפעילויות אלו.. טיילתי בעולם, התכנסתי בקיבוץ ויצאתי ללמוד באוניברסיטה. את האמירות המופשטות שלי תמיד ידעתי לתחזק אבל אני מודה שכבר זמן רב שלא הסתכלתי בעיניו של אדם שהיה צריך לעבור מחסום בכדי להסתכל חזרה אל תוך עיני.

את היום הזה התחלתי בנסיעת אופניים מדרום העיר, אולי בכדי להתחבר לאווירה של חוויות ראשוניות. הופתעתי מטיב האופניים הירוקות שהעירייה מציעה, ומן השבילים המסומנים לאורך הטיילת התל אביבית\יפואית, הרגשתי שמשהו נעשה פה כמו שצריך. בהחלט חוויה ראשונית במדינת ישראל…

הגעתי לים ונפגשתי עם קבוצת המתנדבות\ים היומית. פנסיונריות, אב ובתו, חברי ילדות ואשה הריונית. כמעט כולן כנראה גידלו ורוממו חיילים, היו חיילים בעצמם או שילדיהם עוד יאחזו בנשק, ואנחנו יושבים שם על החול "הציוני", מתרגשים לקראת התרגשותם של אחרים. בזמן החכיון הממושך התחלנו להכיר, זוגות ושלשות, מתלחששים על הכיבוש, על היום יום, על העתיד והעבר ואני שמתי ליבי על העוצמה המוחלטת, שם על החול, של אנשים ללא גיל או מגדר או לאום(?) שמשתמשים באותן מילים אך מדברים שפה שונה, אחרת מן העברית שנשמע ונשמיע בקונטקסט אחר.

לבסוף הגיע האוטובוס. קשה לתאר את המפגש הזה, של עשרות הנשים על ילדיהן עם הים, איתנו. ישנה ההתרגשות, המבוכה, הפלרטוט התמים עם הגלים ולצד זה, משהו מובן מאליו. הרי ילד קטן לא שואל שאלות, איך נוצרת זכוכית או מאיפה הגיעו כל המים האלו, הוא קופץ לתוכם, ולמרות שסיכוי גדול מצביע על כך שזו תיהיה לו הפעם האחרונה, הוא יודע לחוש את המים האלה בהווה.

קודם קצת מוזיקה, ריקודים משותפים, פריקת המתח מן הנסיעה, הצהרה קהילתית על רגשות קולקטיביים חיוביים ואז ישר לעניין, הרי היום עוד לא התחיל וכבר הוא ייגמר. אני נשארתי במבוכתי המתבוננת מן הצד אך אז אמרה לי אמא, בידיה, שאעודד את בנה (כנראה שהיה בן 4) להכנס יותר עמוק. רק הושטתי את ידי, הבטתי בעיניו, וכבר קפץ אלי, אוחז חזק בשתי ידיו, בוטח בי. הלב יוצא אליו או אל אמו או אל כל אחת\ד ביום הזה, אך הלשון שותקת, ואין זה חד משמעי מי מביניהם מעביר מסר חזק יותר.. והאמון הזה שניתן בנו, הוא כנראה אחת המתנות הגדולות שנקבל מאנשים שלא אמורים לבטוח בנו ככה, שכל חייהם הכינו אותם או שיכינו, שלא לבטוח בנו ככה והנה היום, והיום הזה חוזר על עצמו לא מעט כל קיץ, הגשר נבנה והוא מרגיש כל כך נכון לצעידה..

הלכנו למזח. הנשים הצעירות ביקשו להצטלם, ליצור לעצמם זיכרון מוחשי, לכלוא את הים הנצחי הזה בפיקסלים נצחיים במובן אחר. ותנוחתן בפני המצלמה כבר לא מבוישת, הן רוצות לזכור את הים, את עצמן עם הים, לא בראש מורכן או מוכיר או חושש לאבד את הרגע, אלא בגאווה, בבעלות, כי הרי הים לא מכיר בבעלות פרטית של מישהו ולכן כולנו בעליו והוא בעלינו, כמוהו ככלל הטבע הא-פוליטי הזה, המתחמק מתלאותיהן הרגשיות, הממוצאות בידי אדם.

היו שם משחקים אנרגטיים, שמחה לא מרוסנת, דמעות חבויות ובועה, של זמן ומקום, ורגש. מי ייתן ונרחיב את הבועה הזאת, שתחבוק כל, שתיהיה לנו ולהן\ם מובנת מאליה.

וכמה תמונות נהדרות שצילם איתי סיסו
IMG_4459

IMG_4440

IMG_4432

IMG_4461

ביקור במוזיאון והרהור על הזמן האבוד

סוף סוף ביקרתי במוזיאון ישראל המחודש. התוצאה של השיפוץ נהדרת, לא מתלהמת ונותנת כבוד ליצירות האומנות. התכנון האדריכלי של האזור החדש מתכתב יפה עם החלק הישן ומצליח לשמור על הייחוד הארכיטקטוני שהקנה לו אל מנספלד.  למרות מזג האויר הערפילי ואולי בגללו, הסיור בגן הפסלים המעוצב עם נגיעות יפניות המשתלבות בנוף הירושלמי השלים את ההנאה מהמוזיאון.

נעבור למוצגים עצמם. התעמקתי בשתיים מהתערוכות במוזיאון: פנס הקסם, אוסף הרכישות החדשות של אמנות עכשיווית, ובדווקא – אומני אוונגרד יהודים מרומניה. משתיהן נהניתי הנאה מרובה. בתערוכת פנס הקסם אני רוצה לציין את העבודה של אדריאן פאצ'י: באמצעות מראה. זוהי יצירת וידיאו שבאמצעותה פאצ'י מצליח להמחיש את האשליה השבירה של ראייתנו את העולם, או אולי את השבירות של עולם הילדות ויחסי הגומלין בין ההשתקפות הפסיבית שלנו בעולם וההקרנה האקטיבית שלנו על העולם. בתערוכת האומנים הרומנים היהודים הופתעתי לגלות שדווקא ברומניה היה ריכוז  של מספר ציירים יהודים מרשימים שאת כולם, מלבד מרסל ינקו, לא הכרתי.

ולמה הזמן האבוד?

בעודי מסיירת בתערוכה עלה בי ההרהור שלאחרונה מתרבים בתערוכות מיצגי הוידאו ומוצגים אלו יוצרים למבקר קושי מסוים להקיף את התערוכה ולהתרשם מעבודתו של האומן. עבודת וידאו קצרה יחסית אורכה כ 8-10 דקות ונצא כמובן מנקודות הנחה שיש משמעות לזמן במיצג וידאו ולכן, על מנת להתרשם מעבודה יש לצפות בה מתחילתה ועד סופה. נניח שבממוצע הצופה מגיע למוצג באמצע ההקרנה. גם אם נניח שהצופה יצפה ביצירה עד סופה, הרי שבדרך כלל הוא לא ישאר לצפות בקטע הראשון אותו החמיץ, וגם אם כן הצפיה תצא מהקשר. ולכן על מבקר המעוניין להתעמק בתערוכה המכילה מספר מיצגי וידאו לבלות זמן רב בתערוכה, מיגע, או לרפרף בין המוצגים ולצפות בחלקים שהוצאו מהקשרם, שיטחי ומתסכל.

נ.ב. האמת היא שנסעתי לירושליים להצטרף לפעילות של המשמר החברתי בכנסת ולהכנס לישיבת המליאה אבל הם לא היו שם אז ויתרתי 😦

פינה באוש – הסרט

בהחלט מגיע לסרט הזה להיות הפוסט הראשון בבלוג לאחר שנה של העדרות. הסיבה להיעדרות וגם לחזרה בהמשך.

נתחיל בסרט.

בפתיח  של הסרט מציין וים ונדרס שהסרט הינו עבור פינה, ואכן ראוי להדגיש שהסרט אינו על פינה ועבודתה כי אם עבורה. הסרט הוא מחווה גדולה לכוהנת הגדולה של המחול המודרני. האהבה לפינה וליצירותיה משתקפת בכל אחד מרגעי הסרט, החל מבחירת הריקודים דרך הראיונות עם חברי הלהקה ועד לעיצוב התפאורה, התלבושות והרקע. אם זה בטבע, ברחובות העיר, בחדר או על הבמה האסתטיקה חוגגת. טכנולוגיית התלת-מימד מהווה מרכיב אומנותי מהותי. היא מאפשרת משחק בפרספקטיבות ומוסיפה לרקע עומק שספק אם אפשר להשיג בביצוע בימתי.

הראיונות עם חברי הלהקה מלמדים על להקה רב לאומית אשר חבריה רואים כזכות גדולה את ההשתייכות אליה. הם מעריצים את פינה באוש הערצה גדולה ומרגישים שהם חבים לה את התפתחותם האישית והמקצועית. אני מקנאה קינאה עזה באנשים שחווים חווית יצירה כזו.

אבל יותר מכל הריקודים… איזו כוריאוגרפיה! איזו עוצמה! איזה רגש! אכן מחווה ראויה לאחת הכוראוגרפיות והרקדניות הגדולות שפעלה כמעט חצי מאה.

ולמה חזרתי לכתוב בבלוג? בשנה האחרונה אני מעדכנת מדי פעם חויות שאני עוברת או נושאים מעוררים מחשבה בסטטוס קצר בפייסבוק. אני כותבת משפט או שניים ומרגישה ששחררתי איזה צורך בשיתוף. הפעם, חווית הצפייה בסרט היתה כה חזקה שהרגשתי שכניסה לאתר הסרט, לחיצה על כפתור הלייק, ואפילו הוספת האימרה הבנאלית " סרט אדיר" יגמדו את החוויה. למרות שסביר להניח שהרבה פחות אנשים יחשפו לפוסט בבלוג שלי, אני תמיד אוכל לחזור אליו לטעימות מחודשות. אז אולי יותר בשביל עצמי מאשר בשביל אחרים אני חושבת שאחזור לשתף את חוויותיי היותר משמעותיות בבלוג ולא בפייסבוק.

דילמת קרון הרכבת – דרך לבחון בעיות אתיות

מאמר מעניין ב – Prospect Magazine דן ב – Trolleyology, שיטת דיון פילוסופית באתיקה של עלות תועלת/תועלת כאשר חיי אדם מוטלים על המאזניים. השיטה מתבססת על ניסויים מחשבתיים המתארים תרחישים הסובבים סביב קרון רכבת הנוסע ללא שליטה באופן המסכן חיי אדם. בניסויים נדרש הנבדק לפעולה על מנת להציל חיי אדם, פעולה אשר גם היא תעלה בחיי אדם. להלן שתי הדוגמאות הבסיסיות:

  • קרון רכבת שיצא משליטה שועט לעבר קבוצה של 5 אנשים הנמצאים על המסילה. בלחיצת כפתור באפשרותך להסיט את הפסים למסילה אחרת עליה נמצא אדם אחד. באופן זה ינצלו חיי חמשת האנשים בעלות חייו של האדם האחר. האם תעשה זאת?
  • קרון רכבת שיצא משליטה שועט לעבר קבוצה של 5 אנשים הנמצאים על המסילה. אתה עומד על גשר מעל הפסים ולידך עומד אדם שמן. ביכולתך לדחוף את האדם השמן כך שהוא יעצור בגופו את הקרון וימות, אך חיי חמשת האנשים האחרים ינצלו. האם תעשה זאת?

מסתבר ש 90% מהנשאלים ענו בחיוב לדילמה הראשונה בעוד ש 90% מהנשאלים ענו בשלילה לדילמה השניה.

אנלוגיה לדילמות אלו ניתן למצוא בהתמודדות של קובעי מדיניות סל הבריאות או מקבלי החלטות על מבצעים צבאיים. לגבי האחרונים, טוענים אנשי צבא כי התרחישים מתארים את ההבחנה בין פגיעה במטרה צבאית מתוך ידיעה שאזרחים עלולים להיפגע, לבין פגיעה מכוונת באזרחים על מנת להשיג את המטרה, שהינה פעולה טרוריסטית.

תחום ה – Trolleyology התפתח לכוונים שונים הן מבחינת מורכבות התרחישים והן לכוון בחינת הפן הפסיכולוגי והמחקר בפעילות המוחית המתרחשת בזמן ההתמודדות של הנבדק עם הדילמה. ראוי לציין שרבים מבקרים את הדיון הפשטני בבעיות אתיות מורכבות.

את המתעניינים אני מפנה לתיאור יותר רחב של הנושא במאמר המוזכר לעיל

מהמשט למונדיאל – כנראה שאני חיה בבועה

בסוף השבוע, בעקבות האירועים של השבועיים האחרונים, התפרסם בעיתון הארץ סקר עמדות של מר ישראלי. מהסקר נובע כי: שביעות הרצון מתפקודו של נתניהו קיבלה לאחרונה בוסט רציני. אמנם מעמדו של ברק קצת יורד, אך למזלנו לא משמעותית,  וליברמן הפלא ופלא משפר עמדות. רוב גורף של הישראלים מאמין ביעילותו של הסגר על עזה והוא סומך על הצמרת המדינית – ביטחונית אף יותר מבעבר. וכמובן שרוב הציבור אינו חושב שישראל נהפכת למדינה מבודדת בעולם, למה מה קרה? הראנו לעולם שאנחנו גב-גברים.

האם האנשים שמאכלסים את המדינה שבה אני חיה חיים בסרט? אולי זו אני שמאבדת את כושר השיפוט?

יחד עם זאת, בחודש הקרוב חיינו אמורים להתנהל על פי לו"ז מונדיאלי. אני לא נוהגת לקרוא את מדור הספורט בעיתונות, אבל המונדיאל רודף אותי מהמדורים האחרים אותם אני כן נוהגת לקרוא. גם מועדון הכושר שלי הולך לקראתנו הבנות ומאפשר לנו להביא חברות לבילוי בעת שהגברים שלנו יושבים מרותקים למרקע, מפצחים גרעינים במתח, ומשמינים.

אבל כדורגל והמונדיאל לא מעניינם אותי, גם לא את הגבר שלי וגם לא את הגברים של רוב החברות שלי.

הצילו !! האם אני מאבדת קשר עם המציאות?

חגיגת אביב בשביל ישראל

בשבוע שעבר חגגנו, זו השנה השנייה, עם האביב על שביל ישראל. הפעם טיילנו שבוע בקטע שבין צומת מירון וכפר תבור וגם צרפנו אלינו את נינה הכלבה. האביב השתולל סביבנו בפריחה, בריחות, במים זורמים. הציפורים ופרפרים כרכרו סביבנו והכל היה ירוק ירוק. תפסנו אותו, את האביב, בתקופה הקצרה, של לא יותר משבועיים שלושה בשנה, שבו הוא מציג עצמו במלוא יופיו.

ניסיתי לענות לעצמי על השאלה למה ללכת במשך שבוע מרחק של כ – 80 ק"מ אם אפשר להתרווח בחלוק לבן, עם ספר טוב, על כיסא נוח במצפה הימים, ולצאת ידי חובה בטיול בוקר קצר ביער סביב המלון. אז למה?

אולי בגלל שרק בשביל ניתן לפגוש את עם ישראל היפה. את הצעירים יותר וצעירים פחות אשר מוצאים הנאה בהליכה לאורך השביל במשך מספר ימים או שבועות. את תלמידי בתי הספר בטיול השנתי, אשר הבדלי הרקע ביניהם באים לידי ביטוי בהתנהגותם. אבל יש לציין שגם אלו שבאים מסביבה פחות מטופחת, התנהגותם מתמתנת בשהייה בטבע. או אולי רק אלו שהתנהגותם מתונה יותר יוצאים לטיול?.

או אולי זו ההתנתקות מאירועי השגרה והחדשות המתסכלות. האם החמצנו משהו בזה שלא שמענו על הפיאסקו התורן, בו ממשלת ישראל מביישת את סגן נשיא ארצות הברית ביידן בעת ביקורו. בעצם אפילו לא החמצנו. יש אירועים שגם התקשורת עם פתיל תשומת הלב הקצר שלה תמשיך לטפל בהם אחרי שאנחנו נחזור לציביליזציה.

או אולי זו התחושה המרגשת של אובדן שליטה, תחושה שאנחנו לא מאפשרים לנו לחוש בחיי היומיום. האם נגיע לקצה המסלול עד חשיכה? ואם לא, איך נצא מהשטח? מה גובה הסולם המחכה לנו בהמשך המסלול? האם נצליח להוריד בו את נינה? ואולי הצטרך לחזור?

אז למה לא מצפה הימים? כי רק בדרך זו ניתן לחוות את עצמנו ואת ארץ ישראל מקרוב. חשוב, לפחות פעם בשנה.

אבל למוטרדים – הסירו דאגה מליבכם. עוד חודש נאזן את המסע הזה בטיול מפנק בארמונותיה של אנדלוסיה, דיווח בהמשך.

פרשס

ישבתי באולם הקולנוע החשוך, ומתוך עולמי הזעיר בורגני השקפתי על המתרחש בעולם שאין לי נגיעה אליו. צפיתי בסרט מתוך ריחוק מסוים וללא הזדהות רגשית עם גיבוריו, יותר נכון גיבורותיו. היה מעניין לצפות בחיי אנשים ממעמד סוציו-אקונומי כה נמוך אשר חייהם מתנהלים בשפל ותהום כה עמוקים שהמילה "חרה" צובעת את מצבם באור נגוהות. היה מעודד לראות שגם במצב זה מצליחה נערה לגייס כוחות נפשיים ובעזרתו של אדם שאיכפת לו, מצליחה לצאת לדרך שאולי תוביל אותה ואת ילדיה לעתיד טוב יותר.

הסרט התחיל להשפיע עלי רק למחרת. חשבתי רבות על הסצנה שבה נושאת האם מונולוג מול הבת והעובדת הסוציאלית, סצנה שהיא החזקה בסרט, אם לא מהחזקות שראיתי לאחרונה. במבט רטרוספקטיבי, קיבלו סצנות שונות בסרט משמעות חדשה והתחברו לכדי תמונה פסיכולוגית שלמה ועמוקה של הורה מתעלל. אגוצנטריות ואהבה עצמית כה אובססיבים אשר אינם מותירים מקום לאהבת אם ומשתלטים על היצר הטבעי (האמנם?) של האם להגן על צאציה. האם מצב רגשי כזה הינו תכונת אישיות או תולדה של חיים בסביבה של שממה רגשית? הסרט מציג בצורה אמינה אנשים הכלואים במעגל של עוני ועזובה פיזית ונפשית, ומנסה להאיר את המניעים להתנהגותם. הוא ממחיש איך דור אחר דור נשאב לתהומות העזובה, וגם אם נערה אחת מצליחה להיחלץ זו רק טיפה בים.

לסיכום, סרט חזק ביותר, שעוצמתו מתחוורת רק עם הזמן, לאחר שהחוויה שוקעת. לטעמי דמותה של האם ולא זו של הגיבורה פרשס היא הדמות המשמעותית בסרט.