דיוקנו של אדמונד בלמי נמכר לפני כחצי שנה בכריסטי'ס ניו-יורק תמורת כ 430 אלף דולר. הצייר החתום על היצירה הוא אלגוריתם בינה מלאכותית שיצר אותו בהתבסס על 15,000 דיוקנים שצוירו ב 500 השנים האחרונות. את היצירה העמידה למכירה קבוצת Obvious Art העוסקת בחקר הממשק בין אמנות ובינה מלאכותית. המכירה הציפה לפני השטח דיון הנערך כבר זמן מה בקהילית האמנות לגבי ערכה האמנותי של היצירה הנוצרת על ידי מחשב.
שתי שאלות עולות על הפרק: האם זו יצירת אמנות ומי הוא בעצם האמן שיצר אותה. אבל לפני שנידרש לסוגיות אלו חשוב להבין כיצד נוצר ציור כמו דיוקנו של אדמונד בלמי.
מזה זמן רב שהספר Weapons of Math Destruction אותו כתבה מדענית הנתונים Cathy O'Neil מככב בשיח הער סביב ההשפעה השלילית של האלגוריתמים על הפרט ועל החברה. הספר מלא בדוגמאות המחזקות את הטיעונים שהשימוש הנירחב במערכות המבוססות על בינה מלאכותית ולימוד מכונה רע לנו. הוא מראה כיצד הפלישה האלגוריתמית לחיינו מביאה להעמקת הקיפוח של אוכלוסיות חלשות ובכך יוצר משוב מעגלי שלילי המעמיק את הפערים הכלכליים החברתיים. כיצד היא פוגעת במוסדות הדמוקרטים וכיצד היא מעצימה את כוחם של התאגידים. או'ניל מבטיחה בתחילת הספר הסבר על הסיבות להשפעות ההרסניות הללו אך ההסברים הללו הולכים לאיבוד בין שלל הדוגמאות. ואם לא נבין מה מקולקל כיצד נוכל לתקן? ברשימה זו ניסיתי לדלות ולרכז את הגורמים לכך שהאלגוריתמים עובדים לרעתנו ואת (מעט) הצעות התיקון שלה.
אנדרו מקאפי (Andrew McAfee) ואריק ברינג'ולפסון (Erik Brynjolfsson) משתייכים לטכנו-אופטימיסטים בקרב החוקרים את השפעות הטכנולוגיה על הכלכלה והחברה. בשנת 2014, עם יציאת סיפרם הפופולרי The Second Machine Age – Work, progress and prosperity in a time of brilliant technologies הם הפכו למובילי דיעה בכל הקשור להשפעת המכונות החכמות על החברה והכלכלה. בעיקר היו הם אלה שניסו למתן את החרדות שנבעו מהאובדן כביכול של יתרון האדם על המכונה ומאובדן מקומות עבודה אנושיים לטובת הרובוטים. הם גרסו שמותר האדם מן המכונה ובהתמודדות נכונה עם השינויים, גם הפרט וגם החברה בכללותה יצאו נשכרים. את נקודת השקפתו של מקאפי ניתן למצוא 
הקריאה בספרו החדש של מייקל לואיס The Undoing Project על כהנמן, טברסקי והתאוריה פורצת הדרך שלהם על שיפוט וקבלות החלטות העלתה בי הרהורים ותובנות חדשות לגבי מחקר הדוקטורט שלי אותו סיימתי לפני כחמש שנים. כמו רבים וטובים ממני העמקתי בתיאוריות שלהם, עליהן ביססתי את המחקר שלי. למרות החריש העמוק שעשיתי כחלק מהמחקר, הקריאה בספר האירה לי את התאוריות הללו באור חדש. הן כל-כך פשוטות, כל-כך נקיות. הן אף פעם לא ישבו אצלי כל כך נכון כמו עכשיו. לכן אני ממש מרגישה צורך לנסח אותן כאן על קצה המזלג:
