על האומנות שבאוצרות וגם על mashup שנכנס לתמונה

לאחרונה מוצגות במוזיאון תל אביב שתי תערוכות הנותנות לאוצר במה מרכזית. במקרה, או שלא במקרה, נוגעות שתי התערוכות בהיבטים רב-תחומים. התלוש, תערוכה קבוצתית שאצרה דלית מתתיהו ומתכתבת עם עולם הספרות ותערוכתו של קותימן  offgrid offline בה יוצר קותימן יצירה אודיו-ויזואלית בת 38 דקות מפיסות של סרטוני יוטיוב.

בעודי כותבת את הרשימה על הקשר בין אוצרות לאומנות נפטרה גליה יהב, מבקרת האומנות של עיתון הארץ, אשר ידעה לקשר מצוין בין האומנות, האוצרות וביקורת האומנות. אני חובבת אומנות מזדמנת, ללא רקע פורמלי באומנות וללא היכרות מעמיקה עם סצנת האומנות המקומית. המאמרים של גליה היו עבורי אחד משערי הכניסה המרכזיים לעולם האומנות. היא תחסר לי.

התלוש
אמיר נווה, מרחוק זה נראה כמו בית 2014

בתערוכת התלוש קושרת מתתיהו את עבודותיהם של מספר אומנים לכדי יצירה כוללת המנסה לבחון את מקומו של התלוש, הדמות הספרותית מתקופת התחיה העברית (ראשית המאה העשרים), בתקופתנו ובעולם האומנות העכשיווית. התערוכה הינה בפירוש יצירתה של האוצרת. לא ניתן להבין את משמעותה של התערוכה מתוך היצירות הבודדות המוצגות בה. האוצרת, בכך שמיקמה את התערוכה בשדה הספרותי, כפי שניתן לראות בטקסט המלווה את התערוכה ובבחירה ובמיקום של העבודות המוצגות בתערוכה מביאה את הפרשנות שלה למושג התלוש כפי שהוא מצטייר כיום.

ולאחר הניסיון להצדיק את התיזה המובאת בכותרת הרשימה בכל זאת קצת על התערוכה עצמה, לבחירת העבודות ולשאלות שהבחירה מעלה.

האם האומנים המוצגים בתערוכה אלו אומנים התלושים מהסצנה בה הם פועלים או שהם רק מייצגים אובייקט תלוש ביצירה שלהם? אביא כאן את אחת התגובות המעניינות לטקסט: "הגבריות התלושה איננה מוטיב תרבותי עקבי. היא איבדה את עצמה בעשור האחרון, כי הפסיקה לשלם את מחיר הקיום של התלישות: דחייה. היא הפכה לסטנדרט קונצנזואלי של אנושיות בלתי מזיקה, חמודה ומחניפה, ולכן טריוויאלית".

האם התלוש תולש את עצמו מסביבתו או שסביבתו נתלשת ממנו?

מדוע כה מעטות הנשים התלושות הן כאומניות והן כאובייקטים של יצירות אומנות?

התערוכה והטקסט בהחלט מעוררים מחשבה

קותימן, בתערוכתו offgrid offline, הולך צעד אחד קדימה בתהליך האוצרות. וכן, אני מתייחסת לקותימן כאוצר היות והוא אוסף סרטוני יוטיוב שנוצרו ע"י אחרים ומחבר אותם לכלל יצירה אחת תוך הוספת הנופך האישי שלו כאומן. אבל בניגוד למתתיהו שאספה את היצירות ולא נגעה בהם, הרי שקותימן חותך, מדביק ומוסיף רבדים ויזואלים שלא היו קיימים. תהליך זה, המתאפשר ע"י הטכנולוגיה נקרא Mashup. תרבות ה mashup נפוצה ברשתות החברתיות וביוטיוב ותורמת רבות לדמוקרטיזיציה של היצירתיות. חסמי השימוש בטכנולוגיה המאפשרת את עריכת הסרטנים נמוכים ולכן רבים יכולים לבטא את היצירתיות העצורה בהם תוך התבססות על עבודות של אחרים (תהליך הנקרא גם reinvention). קותימן כמובן מביא את העשיה הזו לדרגות אומנותיות גבוהות ביותר אשר בודדים יכולים להגיע אליהם.

לטל לניר, האוצרת של התערוכה מטעם המוזיאון היה כאן תפקיד, אך לא במובן שאליו אני מתייחסת ברשימה זו. תפקידה היה להחליט שהיצירה מייצגת כיוון חדש שאליו צועדת האומנות העכשיווית ושהיא מתאימה לקונטקסט האומנותית של המוזיאון. לניר גם לקחה חלק בהחלטה על אופן הצגת היצירה במוזיאון, דהיינו פירוק העבודה לערוצים השונים המוצגים על מסכים שונים. אישית אני מעדיפה את ההצגה המאוחדת כפי שניתן למצוא בסרטון המובא למעלה. הצפיה בסרטון ביוטיוב מאפשרת גם צפיה בסרטוני המקור שמהם נוצרה היצירה. זו חוויה בפני עצמה שמעצימה עוד יותר את ההערכה לאומן.

עולה כאן גם השאלה של זכויות היוצרים אבל זה נושא רחב המצדיק רשימה נפרדת

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s