על חדשנות באומנות וביקור ב – MOMA שלא יישכח

ניו-יורק, ערש החדשנות האומנותית ואשר ממנה תצא תורה לכל רחבי העולם, מאפשרת במגוון התרבותי שהיא מציעה גם לחזור אל הענקים פורצי הדרך של תקופות קודמות. כשהחדשנות הפכה כמעט למטרה בפני עצמה מעין raison d'etre של האומנות, נחמד להזכר בחלוצים שעבורם הכניסה לממסד האומנותי לא היתה כל-כך חלקה כמו היום וקבלה על ידי הקהל הרחב קשה אף יותר. הפעם לא הלכתי רחוק מדי, הסתפקתי ב 100 השנים האחרונות.

ב MOMA בחרתי לשוב ולבקר את האומנות האמריקאית של אמצע המאה שעברה. האקספרסיוניזם של ג'קסון פולוק
ג'קסון פולוק
ג'קסון פולוק
השחור של אד ריינהרדט והלבן של רוברט ריימן
אד ריינהרדט
שחור: אד ריינהרדט
רוברט ריימן
לבן: רוברט ריימן
וה pop-art של ג'ספר ג'ונס, אנדי וורהול ורוי ליכטנשיין
דגל: ג'ספר ג'ונס
דגל: ג'ספר ג'ונס
מרק קמפבל - אנדי וורהול
מרק קמפבל; אנדי וורהול
הנערה הטובעת - ליכטנשטיין
הנערה הטובעת: רוי ליכטנשטיין
הם רק חלק מיצירות התקופה שמוצגות במוזיאון. במשך כ-20 שנה פעלו בארה"ב מספר אומנים אמריקאים ואירופאים בפרץ יצירתיות פוסט-מלחמתית וחדשנות אנטי ממסדית. הם יצרו בסגנונות שונים לגמרי והטביעו את חותמם על האומנות המודרנית. היום האומנות הזו כבר מקובלת ונראית לעיתים אפילו מעט מיושנת אבל בתקופתם הם היו ללא ספק חדשנים.
זה המקום להזכיר חדשנות נוספת, טכנולוגית הפעם. מוזיאון המומה מאפשר לתעד את הביקור ולחזור אליו מהכורסא בבית דרך קישור הנשלח אליך באימייל. הנה המסלול שלי, הכל מדוד, ספור ומתועד.

עבודות של בראק (Georges Braque), פיקסו (Pablo Picasso), גריס (Juan Gris) ולג'ה (Fernand Leger),  הוצגו בתערוכת הקוביזם ב Metropolotan Museum. אומנים אירופאים אלו, מתחילת המאה העשרים, ייסדו את אסכולת הקוביזם האנליטי ובכך פרצו את הדרך לאומנות המופשטת לגווניה השונים.

בראק
בראק
פיקאסו
פיקאסו
חואן גריס
חואן גריס
פרננד לג'ה
פרננד לג'ה

מבחר העבודות שהוצגו בתערוכה איפשר לבחון את תחילתו של הזרם הקוביסטי והתפתחות ההמשגה המופשטת של תיאור העולם אותו ניסו האומנים לבטא באמצעות סגנון זה. מעבר להפשטה הרעיונית שבאה לידי ביטוי בעבודות, היתה בהן התנסות בחומרים וסגנונות חדשים ולא מקובלים. בהחלט ניכרת העבודה המשותפת וההשפעה ההדדית, בייחוד בין בראק ופיקסו. אני משערת שמעבר לתרומה האומנותית היה לשיתוף פעולה זה תרומה בקבלה הממסדית של הזרם הקוביסטי.

ונעבור למחול – מרתה גרהם (Martha Graham) הכוהנת הגדולה של המחול המודרני. להקת מרתה גרהם הציגה בתאטרון ג'ויס מספר עבודות מהתקופה המוקדמת שלה. קשה להאמין שהעבודות שהוצגו נוצרו לפני כ 60-80 שנה, בתקופה בה המחול הקלאסי המסורתי שלט בכיפה. המופע נפתח במחול Lamentation (אבל) משנת 1930. ארבע דקות של מחול שמשאירות אותך המום.

אנדי וורהול בהשפעת מרתה גרהם
אנדי וורהול בהשפעת מרתה גרהם

ואם נחזור להשפעות אומנותיות – הנה ציור של אנדי וורהול בהשראת המחול הזה.

גם יתר היצירות שהוצגו והתפאורות המקוריות של המעצב היפני Isamu Noguchi היו מדהימות ביופיין ובהחלט מקדימות את זמנן.

 

 

 

המוסיקה גם היא לא תצא הפעם מקופחת. התזמורת הפילהרמונית של ניו-יורק אשר אינה קופאת על שמריה ארחה את "אנסמבל דרך המשי" שהקים הצ'לן יו-יו מה. האנסבל הוקם על מנת להעשיר את המוסיקה הקלאסית המערבית ברב תרבותיות של מוסיקת עולם. האנסמבל מורכב מ 11 נגנים מארצות שונות: מהמערב והמזרח, אירופה ואסיה, אשר חברו ליצור מוסיקה מודרנית ששורשיה במוסיקה העממית. השילוב של התזמורת הפילהרמונית הגדולה בעלת האוריאנטציה המערבית והאנסבל הקטן עם כלי הנגינה המיוחדים מביא את מוסיקת העולם אל אולמות הקונצרטים הממוסדים ומרענן את האוירה המעונבת ו"המכובדת" שלהם. במהרה בימינו גם אצלנו, אמן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s