אטימות שלטון כובש

מי מאיתנו לא חווה את החוויה בה אתה מוצא את עצמך, כמו האזרח ק', עומד חסר אונים מול פקיד או גורם ממשלתי וכל מה שאתה יכול לעשות זה לצעוק. אבל מה קורה כאשר האדם העומד מול האטימות הממשלית אינו אזרח והממשל הוא ממשל של שילטון כיבוש? במקרה זה האדם למד שאין טעם לצעוק, אלא לקבל את העניין בהכנעה.

והסיפור שהיה, כך היה

הקיץ לקחתי חלק בפרויקט יפיפה, ימי הים לילדים פלסטינאים, עליו אחראית קבוצה של נשים יפות נפש. ילדים פלסטינאים, אשר מעולם לא ראו ים מקרוב ואף פעם לא השתכשו במימיו, מגיעים לבילוי של בוקר בים, פעילות במועדון ביפו ושייט בסירה. חוויות מאחד מאותם ימים פרסמתי ברשומה קודמת. מעבר לתכנון וארגון הפעילות של יום הכיף, נדרשת השקעה של עבודה רבה וסיזיפית מול מנהלת התיאום והקישור בשטחים (מת"ק) לסידור אישורי כניסה לכל המשתתפים. אני רוצה להביא כאן את סיפורו של יום הים שהתקיים ב 17/7/12 . הסיפור מסופר משתי נקודות מבט – משני צידי המחסום.

סיפורה של ריקי טריינין, אחת ממארגנות פרויקט ימי הים לידים הפלסטינאים:

כבר 10:30, 11:00, 12:00 . אנחנו נערכנו כמדי יום. קבוצת מתנדבים ומתנדבות הגיעו מהמרכז וגם ראש פינה וממטולה ומתל חי. כולם מתרגשים ומצפים לבואה של הקבוצה מהכפר בשטחים. ילדים ואימותיהם, גם הילדים וגם האימהות מעולם לא היו בים, מעולם לא חשו את טעמו המלוח, את הגלים והחול. פעם ראשונה בים, "אאואל מרה". גרים כל כך קרוב ובכל זאת הכוכבים קרובים יותר, כמו שאמר לנו סעיד עמירה, עלם חמודות מנעלין. אבל עכשיו כבר 12:00 בצהרים. אנשי הקבוצה קיבלו היתרים ועשו את דרכם לעבר המחסום בציפיה ליום-כיף בים , אל זמן ומקום רחוקים מתלאות היומיום. אך הכיבוש מחכה בדרך. כיבוש בעל אגרוף ברזל בדמות מחסום. למחסום הגיעו ב-8:30 בבוקר, צביה כבר מחכה מן העבר השני וכך גם האוטובוס שיביא אותם אל הים.  אך המחסום חוסם, אין יוצא. הזמן חולף והמחסום אדיש לתקוות ולציפיות. החום גובר , הזיעה ניגרת. האנשים כלואים כבר שעה-שעתיים-שלוש שעות בחדרים הנעולים. אין יוצא ואין בא. הזמן עובר לאיטו. אנחנו מצלצלים שוב ושוב לא'  ולצבייה. מדמים לעצמינו את סבלם של הנשים והילדים החסומים בחדרים האטומים ורק פיסת שמיים לראשם. החום גובר. אין אוויר. אפילו המחשבה על כך הופכת קשה מנשוא. המתנדבים שנתקבצו להם אל הסככה בחוף ונותרו מיותמים מאורחים שואלים שוב ושוב אבל  למה, מה קרה? לא יכול להיות שסתם כך?! ואינם יודעים שהגיון הכיבוש אינו הגיון היומיום שלהם. שם משתזרות להן סיבות זרות, שרירות לב, אדישות, עיוורון, חשד, שנאה. ילדי גן שבדרכם לים הופכים להיות סכנה ביטחונית, ושומרי המחסום שגם הם בני אדם, גם להם רגשות, גם להם תסכולים, כן, גם אותם קיפחו, כואב להם אז שלא יכאיבו… "התסריח" פוקע בערב והשמש כבר עשתה דרכה לחצי השמים. גלגלי הים שניפחנו נותרו מיותמים, השמשיות אינן מצלות על איש והים מנוקד בישראלים בלבד.  הפלסטינים עדיין לא יצאו מהמחסום. לקראת אחת הם הגיעו, מותשים, הודו לנו בחיוך עדין . הילדים רצים למים, גם הנשים נכנסות לבושות בבגדיהן הארוכים ובמנדילים. הים מלטף ומפיג את החום הבלתי נסבל, את הזיעה שניגרה ויבשה מתחת לבגדים, את הפנים המשולהבות מחום. אך המחסום כבר קעקע בגוף את תחושות העלבון, התסכול והצער על הזמן שנגזל, זמן חיים נושם ומשתוקק ומקווה. הלמות הלב של אדם במחסום  נמשכת למרות ההכרזה על "עצירת חיים" , מי יפצה על הלמותו הנואשת, מי יחזיר את הזמן שאבד. ברגעים כאלה, אני לגמרי נכונה להפקיר את חיי בידי כוח עליון,  שאולי יתערב ויחזיר על תיקונו עולם שסרח, כי קצרה ידינו.

סיפורו של א', בחור פלסטינאי שאירגן את קבוצת הילדים והנשים שהגיעו מהכפר, כפי שנרשם ע"י צביה שפירא:

בדרך כלל המעבר ב"מחסום אייל"  לוקח בין חצי שעה לשעה, אולם בשבוע האחרון הקבוצות הגיעו לים רק בשעה 11.00.

ביום שני ה-17.07 הגיעה קבוצה מהכפר "זיתא" שממוקם על כביש 5 ממש מול אריאל. הקבוצה  יצאה מהכפר ב-7.50 בבוקר.

הקבוצה מנתה 59 נשים וילדים והגיעה  למעבר אייל  בשעה 8.30. התחילו לרדת מהאוטובוס. נכנסנו למעבר ב-8.40. המעבר היו כבר בערך נהיה יותר מ 50 -60 איש, חלקם סוחרים ואחרים היו קבוצה מקלקיליה שרצתה לעבור דרך נעלין והחזירו אותם למעבר אייל. האנשים התחילו להידחף דרך השער המסתובב והוא נסגר כש-4 אנשים נשארו תקועים בתוך השער.

בגלל הצפיפות ובגלל החום התחילו לצעוק אחד על השני. למה אתה לא עומד בתור? "למה אתה נדחף"? בשיטה הזאת גורמים לכולם לריב ולצעוק ולאבד את העשתונות.

עמדנו יותר מ-20 דקות ואף אחד לא נכנס, והשער לא מסתובב. בינתיים מגיעים עוד סוחרים ונדחפים על מי שכבר עומד ליד השער המסתובב. חייל עם רובה מסתובב על הגשר ומסתכל עלינו ממעלה ולא אכפת לו מהבלגן שיש למטה, הוא מסתובב מסתכל והולך. ככה עמדנו חצי שעה ואז פתחו את השער המסתובב והסוחרים דוחפים וצועקים, והילדים בוכים וכולם נדחפים אל השער. עד שהשער נעצר.התחילו לצעוק אחד על השני ואז נדחפו לתוך השער המסתובב 4 אנשים בבת אחת ואז הוא נעצר. החייל שמסתובב על גשר מלמעלה עם נשק מסתכל ולא עושה שום דבר.

בינתיים המעבר הולך ומתמלא באנשים והשער לא נפתח. על הגשר הופיע אדם לבוש אזרחי עמד והסתכל עלינו כאילו היינו לא בני אדם, וכולם צועקים ודוחפים. אחרי כמה דקות הלך. אז הגיע על הגשר  עוד אדם לבוש צבאי ואמר לכולם "תלכו מפה,  השער הזה סגור תלכו לשער השני.

כולם התחילו לרוץ ולהידחק.

א'. אומר שהוא ביקש מהקבוצה שלו לא לרוץ לשער השני, "אמרתי להם להישאר במקום שלנו כי עוד מעט יפתחו את השער הזה גםכן.  התחילו אנשים לצעוק עלי ולקלל, יצאתי מהמקום שלי וראיתי שמהשער השני מכניסים אותם לאט לאט, ומהשער הראשון לא מכניסים אף אחד.

שאלתי את השומר למעלה "למה אתם לא פותחים גם את השער הזה, תראו מה נעשה בשער השני?" אבל הוא לא ענה ולא עשה דבר. אחר כך בא מישהו ואמר לי שלא יפתחו את השער הזה ושלח אותי עם הקבוצה שלי לשער השני. עמדנו ליד השער השני שעה וחצי, בינתיים מגיעים עוד סוחרים וצועקים עלינו שאנחנו מפריעים להם לפרנסה וכאלה דברים לא נעימים…

אחרי שעמדנו צפופים ומדחפים ליד השער השני כשעה וחצי בא החייל הראשון שראינו על הגשר, ואמר לנו חזור לשער הראשון עכשיו פותחים אותו.

הקבוצה שלי התחלקה לשתי קבוצות בשני השערים.

אני נכנסתי עם התיק,  בשרשרת, אמרו לי ללכת לחדר 44 עמדתי ליד הדלת של חדר 44 ראיתי את החדרים מלאים לגמרי בנשים ילדים וגברים.  הבחורים דופקים עם הידים על הקירות על הדלתות דופקים ברגלים וצועקים: תפתחו לנו למה אתם משאירים אותנו כאן? ואף אחד לא עונה להם.

נשארתי על יד הדלת של חדר 44 ואמרתי לעצמי איך אני אכנס לתוך החדרים – אני אמות, כי אני שומע את האנשים דופקים בדלתות וצורחים איך אני אכנס?

עמדתי ליד דלת 44 לכמה דקות, קרוב לשם יש  מכונה שמצלמת את הפועלים שנכנסים, בא עוד בחור מאחורי ונראה שהוא סוחר, שמעתי אחד שקורא תיכנס למכונה (זו שמצלמת את הבן אדם) עמדתי אחריו שמתי את החפצים על השרשרת ונכנסתי למכונה שמצלמת, נכנסתי חצי דקה, והייתי בחוץ.

כל האנשים האחרים היו בתוך החדרים, אני מעריך בערך בין שעה לשעה וחצי עמדו. בחדרים אין ספסלים, עומדים על הרגלים, אין אויר אין מזגן אין כלום עומדים צפופים אחד נוגע בשני.

החדר קטן בערך 2 מטר על מטר וחצי. נכנסים 8 אנשים מבוגרים (שיש להם תעודות), אבל אם נכנסות נשים עם הילדים שלהם זה איום ונורא. מהאנשים שבחדר אוספים את התעודות ועד שבודקים להם את התעודות מכניסים עוד אנשים, בתוך החדר השני שגם הוא קטן עומדים 16-18 איש, חלק בחדר השני וחלק בחוץ.

כל זמן שהחדרים מלאים לא מכניסים אף אחד דרך השערים.

הקבוצה יצאה כולה רק ב-11.50. זה היה סיוט נוראי.

הגענו לים רק ב-12.40.

הכפר זיתא נמצא על כביש 5 מול אריאל, 45 דקות מתל אביב.

והתגובה שלי לסיפור – deja vu  אבל מתקופה לפני שנולדתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s